(27/02/1942 – 22/10/2000)
(
–
)
<< חזרה לאתר הנצחה תמר שמאלינולדה: 27.1.1942נפטרה: 22.10.2000 סוג של געגועיום השנה. זה תמיד היה מוזר שדווקא ביום הזה צריך לזכור. הרי יש הזדמנויות כל כך הרבה יותר משמעותיות שבהם חסרונך כואב ומוחשי הרבה יותר. למשל ימי שישי שבהם כל המשפחה הייתה מתאספת אצלך בבית. סתם יושבים ומדברים, צוחקים, מתגאים בילדים. בימי שישי כשרק יורד הערב, מתחיל סוג של געגוע לא ברור. מחפשים אותך בכל מקום ובסופו של דבר פשוט מגיעים להכרה שאת לא פה ושצריך להמשיך בלעדייך.בתקופה הראשונה הייתי ממש רואה אותך מתקרבת אל הבית ורציתי לקום ולחבק אותך כי מזמן לאנגעתי בך. ואז הפטיש בראש והאמת הכואבת.חסר לי היומיום איתך, השיחות הקטנות והשיחות היותר גדולות לתוך הלילה, היו הליטופיםשלך כשהייתי מצוברחת או כואבת, והתמיכה השקטה והמרגיעה שלך.כואב לי שאת לא נהנית מאריאל ורואה אותה גדלה ונעשת ילדה קטנה. הכי כואב לדעת כמה הייתיכולה לתת לה, ואיזו סבתא היא הפסידה. אני רואה את נופר הופכת לאישה קטנה, את החסר הגדול שיש לה וכמה קשה לה וכמה קשה כשאיאפשר להחליף אותך ולתת לה את מה שאת נתת – אהבת אם.אמא אהובה, אני מתגעגעת אליך כל יום קצת יותר, כל יום קצת אחרת. נעמיחודש עבר. חודש עמוס ומעיק. מבזקים רודפים חדשות ובכל יום נדמה גרוע מקודמו. הלב נמצא במקומות אחרים ואינך יודע את נפשך מרוב דאגה וחשש מה ילד יום.בחודש הקשה הזה, כאילו לא די בכך, ליווינו את תמר למנוחת עולם. עוד לא נשמנו רגע לרווחה וכבר היינו שוב בדרך לתל שלנו להפרד גם מזלדה. איזה צירוף ארועים איום. איזה חודש עצוב היה לנו החודש האחרון.תמר תהיה בעיני תמיד תופעה מדהימה. איזה היפוך גמור ממה שנדמה ממראית עין חיצונית, ממה שגלוי על פני השטח.כשהכרתי את תמר בשנים הראשונות לבואה לקיבוץ, היתה נראת לי עדינה ושבירה, בהירת שיער ועור שקוף כזה, שכל רוח יכולה להפיל אותה ארצה... והנה יחד עם ישי, הקימה משפחה נהדרת ואפילו בגיל מאוחר יחסי עוד הגדילה לעשות והוסיפו את נופר ל"נבחרת" –להפתעת כולנו.להתארח באותם ימים בביתם של השמאלים היה תענוג של ממש עם העוגה והתה, עם הצחוקים והחום הספונטני שנשב לכל אורח.כשהזכירו את מחלתה הקשה, אפשר היה לחשוב שתמר לא תחזיק מעמד. מבלי לדעת הפרטים, היה ברור שצריך כוחות בלתי רגילים להמשיך ותמר לא נראתה חזקה מספיק כדי לשרוד- אבל שוב בניגוד גמור למה שנראה בחוץ, היא עשתה את הבלתי צפוי ועוד היתה לה אנרגיה לתמוך באחרים, לרכז ענף, להפעיל חוג של חברות שיחד אתה יצרו אסטטיקה נהדרת משאריות בדים.תמר, שלכאורה הייתה זקוקה לעזרה ותמיכה בעצמה – אספה כוחות לטפל ברגינה, בבצלאל ובהוריה שלה, במחלה ובשעות משבר. אסון מותו של ישי בחטף היה יכול להפיל את החזקים ביותר שביניננו- והיא המשיכה. מחלתו של יהודה ומותו, ובנוסף לכל אלו מחלתה האיומה של זלדה, חברתה הקרובה ביותר בקיבוץ- היו כמו סיפור איוב, כמו מבחן עליון של כוחות נפש וגוף שתמיד היו לפלא בעיני. לא פעם חשבתי בתוכי: "הפעם זה יותר מדי, הפעם היא עלולה להשבר"- אך שוב מאיזה מקור סמוי, ידעה להפיק כוחות חדשים למלחמה שלא נגמרת...השנים האחרונות היו ימים של אושר סגירת מעגלים, ליאור, רחלי ונעמי הקימו משפחות, הביאו נכדים ונדמה היה שמעכשיו הדברים יהיו טובים, שיהיה פיצוי מה על שנות הכאב והסבל. אבל תמר, שתמיד היתה בעלת ראיה מפוקחת וריאליסטית עד כאב, ידעה לא להיות שאננה,לדאוג לעתיד לבוא, להתארגן לשלב הבא שרק היא חשה שהוא מתקרב ובא. רק אדם חזק כפלדה כמוה, יכול לדאוג לימים שלאחר מותו, כפי שעשתה זאת תמר: בצינעה אבל בתקיפות חד משמעית ובלתי מתפשרת.מותה של תמר היה צפוי וידוע מראש ובכל זאת כמו הופתענו פעם נוספת מהמהירות שבא.סיפור חייה ודמותה כאם ואישה, סבתא ובת- ימשיך להדהד בליבם של אלו שהכירו אותה מקרוב. אברהם אילת
