(09/10/1940 – 23/07/1994)
(
–
)
<< חזרה לאתר הנצחה ישי שמאלי (לבן)נולד: 9.10.1940 נפטר: 23.7.1994 ישי נולד בנחלת יצחק, והמשפחה הגיעה לכפר מסריק בשנת 1943 וישי היה אז בן שלוש.כבר בגן, על מנת להבדיל בין שני "ישי שמאלי", החלו לכנות אותו בשם "ישי לבן" על שום שערו הבהיר- שם שנשאר איתנו גם כיום.במוסד החינוכי "נעמן" קיבל ישי את הכינוי "מאיר" כשמו של מאיר יערי מנהיגה ההיסטורי של מפ"ם, עקב היותו ה"פרשן הפוליטי" בקבוצה.בצבא שירת בגולני וחרמ"ש , השתתף במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים.ישי עבד שנים רבות במטע, למד הוראה ב"אורנים" ולאחר מכן היה מורה ומחנך במוסד החינוכי "נעמן" .עם הקמת דוקרט- מפעל לאריזות קרטון מודפסות הצטרף ישי לצוות הדפוס ולמד את תורת הדפוס במיכללת "הדסה" בירושלים. ישי עסק בצילום ובשנים האחרונות גם באמנות הויטרז' . היה חובב טבע ושוחר אמנות.כחבר בצוות המוביל להרחבת הייצור ולשיפור האיכות בדוקרט, יצא לגרמניה לשם בדיקת מכונת דפוס חדשה וחתימת הסכם הרכש.במהלך השהייה בגרמניה נפטר בעיר דרזדן מדום לב ולחץ דם גבוה.השאיר אחריו את תמר אשתו, בנו ליאור, בנתיו רחלי, נעמי ונופר. אחיו יהודה ואת אביו בצלאל. אישי שליכאשר נפגשנו לראשונה היתה בי מחשבה שזה לא בדיוק הנסיך שעליו חלמתי, אבל משהו בך, כאילומיקרוסקופי ובלתי נראה לעין משך אותי אליך.שנים נלחמתי בך על הדברים שרציתי שתהיה ואתה בסבלנות ובשקט הקפת בשורשי אהבתך אותי ובלישהרגשתי מצאתי את שורשי שלי נכרכים בך והתחלנו לצמוח ביחד, להוציא ניצנים קטנים שהפכו לענפים רכים.ואז כמו רעם ביום בהיר פגע בי הברק וקרע אותי לרסיסים. אמא ואתה וידידים אספו רסיס לרסיס ובזהירות ובעקביות חבשו וחיברו חלק לחלק, הרכיבו אותי עליך ותקופה ארוכה היתה זו צלקת כואבת ומטרידה.ואישי שלי יקר, לאורך השקט הקבוע והחם צמחנו מחדש לעץ גדול ורחב שרבים מצאו בו פינה,מקום מקדש מעט. ידידי שלי היקר, רק כעת אני יודעת שאורך החם החכם והסבלני האיר, נגע, חימם והפיף סביבו אלפי ניצוצות. ואיך אוכל אהובי , יקר שלי, ללא אורך היציב, חום גופך, שלמות אישיותך, לשמור ולשמר את הקן שבנינו יחד.אני לא יכולה להפרד. קטעים נוספים שכתבה תמר:יום שישי, מנוחת צהריים. אני לא מצליחה להרדם. נופר מארחת חברות.לבסוף הן יוצאות ואני מנמנמת. יש לי תחושה שאתה איתי ומחבק אותי חזק חזק, אני אומרת לעצמי: רק שהדלת לא תיפתח ואתה תעלם לי.כלכך היית וכל כך לא.בערב רחלי מספרת לי שבלילה היית איתה. הצטרפת לארוחת בוקר עם הרפתנים כמו תמיד. היא בדקה כל הזמן שהדלתות ישארו סגורות אחרת לא תוכל לחזור אליה.הסתכלנו אחת על השניה ורחלי אמרה שבטח היית כאן בסביבה....אביב הגיע פסח בא והכל פורח ותוסס וחי, בי, בתוכי, בכל מה שעובר סביבי – ואתה כל כך חסר בכל תא שבגופי.כל כך קשה בלעדיך כי כל כך היה שלם להיות אתך.אני מסתכלת על התמונה שלך ולא מצליחה לתפוס שזה קרה לנו.הרי היית מלא בטחון שהכל בסדר ו"איזה רעינות אני מכניסה לי לראש".אפילו דברים שכל כך אהבתי לעשות לבד- אין להם את אותו הטעם בלעדיך.אתה הרי יודע מה אהבתי לנסוע ולראות איך הבתים, העצים והנוף חולפים מול העינים. ועכשיו גשם של דמעות מסתיר את הנוף החולף.בסוכות נסענו לראות מופע ואחר כך ירדנו למייצגים.. נכון שחלק מהעבודות לא היה מרשים. אבל איתך גם תערוכה לא מוצלחת היתה משאירה טעם טוב בפה. לשמוע אותך קוטל מייצג זה תענוג אמיתי...אתמול חזרתי מפטרה ושמתי על קברך אבן שהבאתי משם. אילו יכולתי, אילו היה בכוחי הייתי מביאה את כל פטרה אליך.חמוד שלי אני כל כך מתגעגעת והדבר היחיד שיש לי ביד זה עט ומטפחת ספוגה. ישי שלי אתה לא לידי ואני בוכה ובוכה , לבד לבד לבד שלך תמר אבאהזמן חולף עובר לוכבר חודש עבר מאז מותךראש השנה בפתח, כולם בקדחת הכנות, מתנות ברכות ודבש= ואתה כל כך מורגש בחסרונך.ולמרות הכל הראש נשאר חודש לפני..בעצם השמחה הזו לא נוגעת בי, לא מצליחה לחוש אותה.הרצון לדבר איתך ולחבק אותך מתחזק ככל שחולף הזמן.צריכה לקבל ממך אישור שהכל בסדר, אבא שיהיה בסדר.אבא...כל השנים היינו חלק משלם גדול ובטוח, משפחה שלמה.ברור מאליו שכך צריך להיות ותמיד.ועכשיו העינים מתרוצצות מתבוננות מסביב, מחפשות – משהו חסר.רואה אותך יושב במרפסת מתבונן מסביב במבט מרוצה, מבושם.רסיסי זכרונות של שיחות, ארועים, נסיעות הכל מעורבב ביחד בתמונה של חיים משותפים.ולמרות שעברה כבר שנה- כל ארוע, חג או שמחה רק מחזקים את הגעגועים, וחסרונך הכואב מורגשעוד יותר.מנסה לנתב את הדרך הבטוחה ביותר להמשך החיים בלעדיך, לעצור מדי פעם ולחמם את הלב בזכרונך. נעמי ידעתי שאצלך לפחות אני נסיכהאבא תמיד נמצא כשצריך, תמיד מבין, דואג, מפנק ונותן בלי סוף.. כל כך נוח לספר לך ולשתף אותך. היית כל כך הרבה בשבילי וידעתי שאצלך אני לפחות נסיכה. לפעמים נדמה לי שאתה כמו מצבר גדול שהטעין ומילא בהמון תבנה , ועכשיו בימים קשים שפתאום נעשים קשים עוד יותר, יש צורך להשתמש במה שהשארת לנו. בימים המאושרים מתווסף העצב על חוסר האפשרות לראות אותך שמח בשמחתנו. יש רגעים שהכל נראה כל כך לא אמיתי, לא מציאותי. יש רגעים שהאמת חזקה וברורה ואז מתחשק לקבל ממך איזה חיבוק ולומר לך שוב כמה אני אוהבת אותך. רחלי
