(24/07/1922 – 11/04/1987)
(
–
)
<< חזרה לאתר הנצחה מרים שטרןנולדה : 24.071922נפטרה: 11.04.1987 כרינו קבר חדש בשורת הקברים שלנו להטמין בו את גופת חברתנו מרים.תמו שבועות ארוכים, בהם מרים מרותקת למיטת חוליה ואנחנו, המשפחה וחברות וחברי הקיבוץ לעשרות ומכל שכבות הגיל ניסינו להקל על יסוריה, עד שהמוות גאל אותה ממכאוביה.החיים משולים להר. כל עוד אנחנו מטפסים למעלה ורואים את הפיסגה לנגד עינינו אנחנו מאושרים. הגענו לראש ההר-אנחנו רואים את התהום הפעורה לרגלינו ואת הסוף, שפירושו המוות. העליה איטית, אך הירידה מהירה, כה מהירה וכך חייה של מרים.כחברת תנועת השומר הצעיר הלכה להכשרה ביגוסלביה ארץ מולדתה. מלחמת העולם הפתיעה אותה. 3 חברות תנועה עוד הצליחו להימלט מיגוסלביה באביב 1941 ולעלות ארצה, אחת מהן היתה מרים. בארץ חיתה תחילה במשק הפועלות, משם עברה למעברות ואחר כך לקיבוץ שמרת, ובשלהי מלחמת השחרור הגיעה לקיבוצנו, בו הקימה את משפחתה יחד עם שלמה וילדה את ילדיה, אותם טיפחה באהבה רבה. גדלו הילדים והקימו משפחות משלהם ומרים העניקה שפע אהבה לנכדותיה. את הנכד הצעיר ביותר כבר לא זכתה לראות, רק תמונתו שמורה היתה עימה עד רגעיה האחרונים.מרים הצטיינה בחריצות ובמסירות בכל עיסוקיה. ברבות השנים עברה את רוב מקומות העבודה, בהם עבדו בנות גילה בשנים הללו. גם כשנדרשה לצאת לעבודת חוץ ולנהל את מסעדת הקיבוץ הארצי עשתה זאת במסירות האופיינית לה. רק לפני שנה פנו אליה לחזור ולקבל על עצמה שנית את ניהול המסעדה, אך הפעם סירבה. המחלה כבר כרסמה בגופה והיא הרגישה, שהיא איננה מסוגלת יותר לעבוד כפי שהיתה רגילה בעבר.מרים היתה בין החברות הראשונות אשר קיבלו על עצמן את הטיפול בחברינו הקשישים הזקוקים לסעד. עוד לא היה לנו "בית-עזר", לא היו תנאי עבודה הולמים למלא תפקיד זה, ובכל זאת מרים טיפלה בחברים המוגבלים ובזאת הניחה יסוד - ל"בית העזר".כאשר טיפלה באהבה ובסבלנות בחברים המוגבלים לא העלתה על הדעת שלא יעבור זמן רב והיא עצמה תיהפך מתומכת לנתמכת על ידי אחרים. ואנחנו ניצבים על יד הארון המכוסה בדגל הקיבוץ ורק נותר לנו לחזור על דברי המשורר חיים נחמן ביאליק: וגדול מאד, מאד הכאב! היה איש וראו- איננו עוד.ושירת חייו באמצע נפסקה;עוד שיר מזמור אחד היה לו,והנה אבד המזמור לעד, אבד לעד.נפרדים ממך, מרים, תנוחי בשלום באדמה זאת, אשר היתה לך למולדת, אם כי נולדת בארץ אחרת. זאב יעקב אמא יקרהכבר יתר קל לכתוב לך, עכשיו כשהסבל רחוק מאחוריך ואת שוב איתי בשברי זכרונות: בילדות רחוקה, בדאגה מתמדת בסיפורים מהבית שלך, בבית חם ואוהב שאת בנית עם אבא. ואמא גדלה וחזקה שהיתה לי למשענתי.כל כך קשה היה לי לראות אותך בימים האחרונים, רציתי לעצום עיניים ולחשוב שזה לא נכון שזו לא את בגיהנום הזה סובלת בלי סוף.רציתי לקחת אותך מהמקום הנורא הזה שלא היה שלנו, ולהביא אותך חזרה אלינו הביתה, ששובתהיי איתנו – חמה אוהבת ודאגת כתמיד.אני חושבת שכל הזמן ידעת להעריך את כוחך וידעת שעם כל הרצון שבעולם, גופך החלש והדואב לא יעמוד בגיהנום החדש אליו נקלעת. רק אנחנו סרבנו להאמין...נזכרת עכשיו שתמיד אמרתי לך כמה אני שמחה שאת האמא שלי, נזכרת במכתבים הארוכים שלך אליכשהייתי רחוק מכאן, ובשיחות אין ספור שבהם ניסיתי שתביני אותי- דור כל כך שונה ממך, שהכרת וחשבת שכך צריך להיות.זוכרת אותך תמיד כואבת סובלת בשקט את כאבי הראש וכאבי הלב בדאגות אין סוף לנו ולאחרים.אמא,אין סיום במילים אלו שלי אליך, אולי רק התחלה של מערכת יחסים חדשה בינינו, בה את איתי במקום קטן בלב בכל אשר אלך.עדיין שמחה ותמיד אהיה, שאת היית אימי. נשארת אהבתי אליך ואת כולך איתי כל הזמן ותמיד תהיה.יהיה זכרך ברוך. שלך מאיה
