(25/10/1946 – 31/03/2018)
(
–
)
<< חזרה לאתר הנצחה יגאל שטנגר ז"ל נולד: 25.10.1846נפטר: 31.3.2018 אנו עומדים ליד קברו הפתוח של חברנו יגאל שטנגר ונפרדים. בעצם ימי חול המועד פסח נגזר עלינו להיפרד מיגאל לתמיד. השקדיות האחרונות עוד פורחות וכבר מתמלא האוויר ריחות הדרים והאביב שוב מלא חיים חדשים. ובעצם ימי האביב הזה הלך חברנו היקר יגאל לעולם שכולו טוב. ננסה לספר בתמצית ובקצרה את תולדות 71 שנות חייו בקיבוץ. יגאל נולד בסוף אוקטובר שנת 1946. כמו כל ילדי הקיבוץ בשנותיו הראשונות, גדל בחינוך המשותף ובלינה המשותפת והיה שייך לקבוצת "זית" הקבוצה השישית לילדי הקיבוץ. יש לי זיכרונות רבים מאותן שנים שהרי גדלנו יחד כמעט כמו אחים. יגאל היה תמיד ילד יפה ומרשים במיוחד. גבה קומה עם ראש מלא תלתלים בלונדיניים זוהרים למרחוק. אי אפשר היה שלא להתרשם מדמותו כילד וגם כנער צעיר. במוסד החינוכי השתייך לקבוצת "כפירים" עמה עשה את צעדיו הראשים כבוגר. במוסד בלט מאד כספורטאי מצטיין ובעיקר כשחקן כדורעף, תחום אותו הפך לכמעט מקצוע עד בגרותו המאוחרת. היה שחקן נבחרת הקיבוץ, ונבחרת הנוער של ישראל. מאוחר יותר גם אימן בעצמו קבוצות של ילדים שרצו להמשיך את מסורת הכדורעף המקומית. לצבא יצא כמו כל בני המחזור ושרת כמד"ס בסדיר וגם במילואים. כשחזר לקיבוץ הצטרף לענפי החקלאות השונים ועבד בחלקם תקופות ארוכות ובאחרים קצרות יותר. נזכיר את המדגה שם עבד תקופה משמעותית, את המספוא והגד"ש, את הרפת ועוד. עברו שנים ויגאל עובר מהחקלאות לתעשייה ומוצא את מקומו בסילורה שם המשיך לעבוד עד הימים האחרונים שבהם אפשרה לו מחלתו לצאת לעבודה. בקיבוץ היה גם תקופה לא קצרה חצרן בתי הילדים ועשה רבות לתחזוקת המתקנים וסיוע לצוות העובדות בענף. יגאל היה חבר במספר ועדות בקיבוץ ותמיד ביקש להיות בעניינים ולתרום את תרומתו לדיונים שעמדו על סדר היום הקיבוצי. אחד הנושאים שמילאו את ליבו ואת זמנו, היה נושא השירה והזמר הישראלי. יגאל שהצטיין בקול ערב התנדב לשיר במסיבות ובהופעות מקומיות ובשלב מסוים אף הצטרף ללהקת זמר מקצועית, להקת "שיר לי" מהקריות והיה בה אחד הזמרים הבולטים – הן בקולו והן בדמותו. יחד עם רותי הקים משפחה יפה וגדולה – נולדו שלושה ילדים, הגיעו גם נכדים והיה נראה שהחיים יפים ושמתקרבת זקנה יפה ומכובדת. אלא שאז תקפה אותו מחלה קשה. יגאל יצא לקרב והיה נדמה שהוא גם מנצח. סבבים של אשפוז וטיפולים קשים לא שברו את רוחו והוא היה חוזר לעצמו ושוב יוצא לסיבוב הליכה בקיבוץ כדי לראות מה חדש וגם כדי להיראות – אני עוד כאן ומתכוון להישאר. לפני יותר מחודש באה הנפילה הגדולה ובשבועות האחרונים נראה שהפעם לא יספיקו לו הכוחות והוא הרים ידיים והתכנס לעצמו בתחושת ויתור. לאחר שחזר מבית החולים עבר לבית-עזר ושם עברו עליו ימיו האחרונים. חברים שבאו לבקרו ישבו לצידו ובקשו לחזק ולעודד אותו אך הוא, בעיניים עצומות, ביקש – רק שקט. בשבת, לאחר שהסתיים ועבר סדר הפסח, כאילו חש שעכשיו כבר אפשר ללכת לדרכו מבלי שמותו ייפגע בשמחת החג של המשפחה והקיבוץ. אנחנו נפרדים בעצב גדול מבן וחבר שהלך בינינו 71 שנים והיה חלק בלתי נפרד מהקהילה שלנו. לרותי, האשה הנאמנה, לכנרת, לאביטל וליזהר, וגם לשי, לבני ובנות הזוג, ולנכדים – נאמר רק זאת: אנחנו אתכם בשעה עצובה זו ומי ייתן וזכרו האהוב של יגאל ילווה את חייכם ואת חיינו תמיד. יהי זכרו ברוך! אברהם. אבא שלי. התקופה הזו, האחרונה, היתה משמעותית מאוד בחיי. בחודש וחצי האחרונים, כל מה שרציתי זה להיות איתך ולהקל עליך. מעצם היותי בתך היחידה היה לנו קשר מיוחד...לשנינו רגישות גבוהה, חוש ביקורת מפותח, כנות וישירות...היית אדם סקרן. הכל עניין אותך והייתה לך דעה לגבי כל נושא. שני תחומים שממלאים את עולמי הם בזכותך- המוסיקה והספורט. כבר בגיל צעיר הכרתי את רוב השירים הארצישראליים של פעם. בכל השכבה בבית הילדים היית שר לי שר אחר. ככה הכרתי כבר בכיתה א' את הצריף הרעוע, מעל פסגת הר הצופים, ההר הירוק ועוד ועוד..והספורט שהיה חלק בלתי נפרד מהחיים שלך. ושלי. והמון זיכרונות ילדות צפים ועולים... הרבה שעות של משחקי חשיבה, כדורעף על הדשא, צפייה משותפת במשחקים של מכבי תל אביב,מסג' מרגיע בכפות הרגליים וגם הרבה צחוקים. והיו לנו ההופעות המשותפות לאורך השנים בעיקר בליל הסדר כששרנו את "ציון הלא תשאלי". תמיד דיברו על כך שהקולות שלנו משתלבים ומתאימים ביחד.לימדת אותי לא לקבל את הדברים כמובנים מאליהם, להטיל ספק ולשאול שאלות. אך בחודש וחצי האחרונים לכולנו, ובעיקר לך, לא היה ספק שהחיים האלה כבר לא יהיו מה שהיו ואתה כבר לא תקום על הרגליים כי המחלה מפושטת בכל הגוף, וכל מה שעמד לנגד עיני זה איך אני תומכת בך, נותנת לך חוםואהבה ומונעת ממך סבל. בכל ביקור התאמצתי להסתיר את הדמעות בשביל לא להדאיג אותך ולא להכביד עליך. אך בתוכי נשברתי. לראות את אבא שלי, שבר כלי, משווע לעזרה ואין בכוחו לעשות דבר. לא אשכח לעולם את המבטים המתחננים שלך לגאול אותך מייסורייך. הייתי נחושה לשחרר אותך מהסבל, ההשפלה ובגידת הגוף. ביקשת למות בקיבוץ והבטחתי לך שאקיים את בקשתך.ביקשתי ממך לשחרר ולהשאיר לי לטפל בשאר. זכיתי להיות לצידך ובשבילך בתקופה האחרונה והקשה ולסייע לך לסיים עם הסבל. אני מודה לך שאפשרת לי את הזמן המדויק בשביל לעבור תהליך פרידה, לעכל את לכתך ולא להיות עלינו לנטל ומעמסה. נלחמת מספיק. הצלחת למצוא משמעות ולהוקיר תודה גם בשנים בהם היית חולה ועכשיו מגיע לך לנוח באמת.עשית כל מה שאפשר בעזרתה העצומה של אמא שטיפלה בך במסירות אין קץ. יש לך חלק גדול במי שאני. תהיה בליבי תמיד. כנרת לאבא הרבה פעמים יצא לי לעמוד כאן עם אבא ולשמוע הספדים בהלוויות, הוא מחה על כך שתמיד מספרים סיפורים- הבטחתי לו שבבוא היום אני אשתדל לא לספר יותר מדי... אבא נולד למשפחה יקית שורשית- תמיד חיפש את הסדר והאסתטיקה, רצה שהכל יהיה מושלם. היו בו שני קטבים- מצד אחד מחובר למקום, לקיבוץ ומצד שני אהב את הפינה שלו , את השקט שלו. הוא לא כל כך אהב אנשים, אבל את אשתו אהב מאד, זה תמיד נכח בבית, משהו שאין עליו עוררין. אבא היה מביע את דעתו על כל דבר ואהב את הויכוח- בעד ונגד הבעד... לפעמים היה שואל מה דעתי על מנת לייצג את הצד השני...תמיד לטובת החלש, תמיד עם האנדרדוג- אולי כי כך ראה גם את עצמו... שתי אהבותיו הגדולות היו נתונות למוזיקה ולספורט- ובאלה הוא הצליח להדביק את כולנו. בצעירותו התעסק אבא בכל סוגי הספורט השונים ואף שיחק כדורעף בקבוצה המקומית. עם השנים עבר לשחיה ולריצה והיה גומע עשרות קילומטרים בשבוע. עם זאת , תמיד כשהיה רואה כדור יכולתי לראות את הזיק שיש לו בעיניים. פעם הוזמנו לשרי , לאירוע משפחתי- אבא לקח אותי לראות את האולם המקומי "אתה רואה פה?" אמר "פה תמיד הפסדנו את המערכה הראשונה... התקרה היתה נמוכה וכל הבחורות הכי יפות של העמק ישבו בשורה הראשונה..". לא עברו כמה דקות ומצאנו את עצמנו משחקים , מול שני מקומיים . אחרי כשעה חזרנו לאירוע המשפחתי מזיעים ומתנשפים. דודה שול שאלה "לאן נעלמתם?.. אבא A אותה התשוקה היתה גם למוזיקה. אבא ניגן על פסנתר, אוקורידאון ומפוחית- על אף שמעולם לא למד... בבית תמיד היתה מוזיקה ברקע- ברדיו, בפטיפון, בקסטות , בדיסקים ולאחרונה בילה שעות ביוטיוב. הכל היה שם בתקליטים הישנים- אנקה, סימון וגורפינקל, איינשטיין, חנוך ופיק. הוא אהב את הכל והכי אהב לשיר... אם בהרכב ואם כסולן. בפסח היה עולה ושר את "ציון תמתי" ו"ציון הלא תשאלי" איך התרגשתי אתו- על הבמה זה נראה היה המקום הכי טבעי , הכי נכון עבורו. כשירד מהבמה תמיד שאל "נו איך הייתי?" – כאילו לא הספיקו כל מחיאות הכפיים. הוא היה זקוק לאישור המשפחה. יש משהו לא הוגן בגסיסה ארוכה של אדם... תמיד נשאר טעם מר של מחלה ובתי חולים- אני כל כך שמח שאבא הוביל את מהלכיו האחרונים כפי שהוא רצה וחזר הבית למקום שכל כך אהב. אננסה לזכור את אבא כמו בתמונות הישנות... מושך רשת דייגים עם הגוף החטוב, אוהב את אמא, רץ סביב הקיבוץ, שר על הבמה... ובבית כל כך נוכח בצחוק המתגלגל מול הטלויזיה, שר עוד שיר של איינשטיין או מזנק מהספה אחרי עוד גול של הפועל. ולך אמא יקרה, תודה על שבמשך כל כך הרבה שנים את דואגת, מסדרת ומתמודדת עם המצב של אבא- עושה הכל כדי שיקבל הכי טוב שאפשר. תודה שאהבת אותו וכיבדת אותו ברגעים הטובים והקשים. אולי עכשיו תוכלי לנוח ולחזור קצץ לחיים השגרתיים. תהי לנו בריאה אמא יקרה... להתראות אבא אביטל הספד לאבא הרבה פעמים יצא לי לעמוד כאן עם אבא ולשמוע הספדים בהלוויות, הוא מחה על כך שתמיד מספרים סיפורים- הבטחתי לו שבבוא היום אני אשתדל לא לספר יותר מדי... אבא נולד למשפחה יקית שורשית- תמיד חיפש את הסדר והאסתטיקה, רצה שהכל יהיה מושלם. שתי אהבותיו הגדולות היו נתונות למוזיקה ולספורט- ובאלה הוא הצליח להדביק את כולנו. בצעירותו התעסק אבא בכל סוגי הספורט השונים ואף שיחק כדורעף בקבוצה המקומית. עם השנים עבר לשחיה ולריצה והיה גומע עשרות קילומטרים בשבוע. עם זאת , תמיד כשהיה רואה כדור יכולתי לראות את הזיק שיש לו בעיניים. פעם הוזמנו לשרי , לאירוע משפחתי- אבא לקח אותי לראות את האולם המקומי "אתה רואה פה?" אמר "פה תמיד הפסדנו את המערכה הראשונה... התקרה היתה נמוכה וכל הבחורות הכי יפות של העמק ישבו בשורה הראשונה..". לא עברו כמה דקות ומצאנו את עצמנו משחקים , מול שני מקומיים . אחרי כשעה חזרנו לאירוע המשפחתי מזיעים ומתנשפים. דודה שול שאלה "לאן נעלמתם?.. אבא A אותה התשוקה היתה גם למוזיקה. אבא ניגן על פסנתר, אוקורידאון ומפוחית- על אף שמעולם לא למד... בבית תמיד היתה מוזיקה ברקע- ברדיו, בפטיפון, בקסטות , בדיסקים ולאחרונה בילה שעות ביוטיוב. הכל היה שם בתקליטים הישנים- אנקה, סימון וגורפינקל, איינשטיין, חנוך ופיק. הוא אהב את הכל והכי אהב לשיר... אם בהרכב ואם כסולן. בפסח היה עולה ושר את "ציון תמתי" ו"ציון הלא תשאלי" איך התרגשתי אתו- על הבמה זה נראה היה המקום הכי טבעי , הכי נכון עבורו. כשירד מהבמה תמיד שאל "נו איך הייתי?" – כאילו לא הספיקו כל מחיאות הכפיים. הוא היה זקוק לאישור המשפחה. יש משהו לא הוגן בגסיסה ארוכה של אדם... תמיד נשאר טעם מר של מחלה ובתי חולים- אני כל כך שמח שאבא הוביל את מהלכיו האחרונים כפי שהוא רצה וחזר הבית למקום שכל כך אהב. אננסה לזכור את אבא כמו בתמונות הישנות... מושך רשת דייגים עם הגוף החטוב, אוהב את אמא, רץ סביב הקיבוץ, שר על הבמה... ובבית כל כך נוכח בצחוק המתגלגל מול הטלויזיה, שר עוד שיר של איינשטיין או מזנק מהספה אחרי עוד גול של הפועל. ולך אמא יקרה, תודה על שבמשך כל כך הרבה שנים את דואגת, מסדרת ומתמודדת עם המצב של אבא- עושה הכל כדי שיקבל הכי טוב שאפשר. תודה שאהבת אותו וכיבדת אותו ברגעים הטובים והקשים. אולי עכשיו תוכלי לנוח ולחזור קצץ לחיים השגרתיים. תהי לנו בריאה אמא יקרה... להתראות אבא אביטל שני אנשים קשורים יחד בחוט בלתי נראה שאינו ניתן לפרימה, לבחירה שני אנשים קשורים יחד באותה האישה לא משולש רומנטי , לא טלנובלה, חיים שנים ארוכות בחדרים קטנים בשמש הים תיכונית וכמו שהיינו שם יחד כך היינו שונים אתה היית גרמניה ואני הייתי הולנד את הקיבוץ (לטוב ולרע) ואני אלנבי/ פינת פלורנטין אתה אריק איינשטיין ואני קצת יותר מאיר אריאל "הוא לא יודע לשיר" אמרת לי "ורק בגלל זה" הייתי אומר לך, רק בגלל שהוא מעז אתה יכול עכשיו כבר לנוח כבר הפכנו את כל הנושאים רק רציתי לשלוח תודה אחרונה על מה שהיית נשארנו שני אנשים לנצח קשורים שי רחמן
