(14/03/1944 – 10/04/2007)
(
–
)
<< חזרה לאתר הנצחה אבישג רונאנולדה: 14.3.1944נפטרה: 10.4.2007 "אני אבישג השונמית והוא דוד המלך שלי"- כך כתבה אבישג בדברי הפרידה מטוטו.היום אנו נפרדים גם מאבישג, והצער וההלם גדולים כפליים, כי חלפו רק חודשים ספורים מיום לכתו של טוטו ז"ל, והבית נחתם.אבישג נולדה בתל-יוסף להוריה, שהיו ממיסדי הקיבוץ ומהם ספגה ערכי משפחה נאמנות ותרבות יהודית. אביה היה אדם רב פעלים, שנשא בתפקידים כלכליים וחברתיים. הוא הקים את ענף הדיג וגם שימש כמזכיר קיבוץ. הוא לא ויתר על המסורת היהודית והקים בקיבוץ בית כנסת. בתום מלחמת העולם השנייה נסע לרוסיה והביא משם את בני משפחתו ששרדו. כל חייה רחשה אבישג כבוד ללא סייג להוריה ולערכיהם.לכפר מסריק הגיעה אבישג בשנת 1967 עם נישואיה לטוטו, נולדו להם בזה אחר זה שני בנים- מורן ותומר, ויחד עם דרור, בנו של טוטו , היו למשפחה חמה ואוהבת- והאחווה שררה בביתם. היא נהגה לומר- "טוטו ואני- נשמות תאומות, חברים בלב ובנפש". ואכן מסירותה של אבישג לטוטו לא ידעה גבולות. היא אפשרה לו לפרוש כנפיים ולהיות שחקן, בעוד היא מטפחת את ביתה ודואגת למשפחה, וזאת תוך ויתור אצילי על כל יציאה מהבית למען שלוות נפשו כדי שיוכל להצליח.ביתם של טוטו ואבישג היה בית לתפארת- ספוג באסתטיקה, סדר ונקיון, מקושט בכלים נאים ובתמונות קסומות, חלקן מעשי ידיה . גאה היתה בעוגות, שאותן היטיבה לאפות. לב חם היה לאבישג למסורת היהודית. מדי שבת קראה את פרשת השבוע והדליקה נרות. פעמים רבות עיצבה את פינות החג והקישוט בקיבוץ בכשרון ויופי. כשרון מיוחד היה לה גם לקריינות, מקצוע שאותו למדה בקורסים שונים. קולה הערב ותפישתה העמוקה את הטקסטים שקראה בהזדמנויות רבות בקיבוץ מהדהדים באזני עד היום.במשך השנים עבדה אבישג במטבח וכמטפלת תינוקות. לאחר שלמדה ב"אורנים" הוראת מלאכות, עבדה שנים רבות ב"מפעלון" עם קשישיםומוגבלים, שיצרו בהדרכתה עבודות מקסימות וארגו שטיחים. גם לאמה הקשישה בתל-יוסף דאגה וטיפלה במסירות אין קץ, כל עוד עמדו לה כוחותיה.בשנים האחרונות הסתגרו טוטו ואבישג בביתם עקב מחלות קשות שפקדו את שניהם לסירוגין. הם תמכו זו בזו באהבה,כבוד ונאמנות. שמחה רבה וקורת רוח הסבו לאבישג הנכדות, בת למורן ובת לתומר, שאותן אהבה עד בלי די והיתה גאה בהן.לאחר מותו של טוטו גייסה אבישג את כל כוחותיה הדלים להתרומם ולהחזיק מעמד. היא לא שיערה בנפשה שמחלה איומה מקננת בגופה, מחלה שקטלה אותה בזמן קצר, ללא הכנה, כשבניה לצידה. אולם המוות שבא בחטף לא יוכל לזכרונות. אנו נזכור את אבישג כאשה,רעיה ואם למופת, ולחזק את רוחם של בני המשחה ההמומים, שהוריהם חזרו להיות יחד בעולם שכולו טוב. יהי זכרם ברוך ! כתבה: רחלי בר דוד.אמאהימים של האביב כל כך יפים, כל כך שקטים, הכל פורח ומתחיל מחדש. יש ריח נעים באוויר וחום השמש מלטף את הפנים.קיוויתי כל כך שכל זה יפיח בך תקוות וכוחות להתמודד עם הקושי והסבל של המחלה הארורה. ניסיתי למצוא מילים מעודדות, לספרלך בדיחות אך ראיתי לצערי, שאת מוותרת, משלימה ומתכנסת . התרגלתי לראות את אבא במחלתו נאבק כמו אריה, וחשבתי שתהיי כמוהו, רק עכשיו אני מבין שבעצם החלטת ללכת לאבא, כי הגעגועים היו עזים והחברות ביניכם היתה כל כך אמיצה. והחסר היה כל כך שלם.גידלת אותנו באהבה אין קץ, היינו משפחה שמחה ומצחיקה, אך הטיפול המסור באבא הותיר בך רישומים, ואנחנו נשארנו יתומים.החלטתי לכתוב שיר שאני מאמין שאת ואבא שרים עכשיו במפגשכם המחודש:היא אומרת לו והוא אומר להבפעם הראשונה בה ראיתי את פניך/פנייךחשבתי שהשמש זרחה בעניניך/ עינייךוהירח והכוכבים היו המתנה שנתת/נתת לחושך חסר הכוכבים.אהובתי/אהובי, והפעם הראשונה שבה נישקתי את פיך/פיךחשתי שהעולם זז בתוך ידי, כמו הלב הרועד של ציפור כלואהוהפעם הראשונה שבה שכבתי לצידך, חשתי את לבך/לבךכה קרוב לשלי/לשלך. ואני יודע ששמחתי מלאה את העולם לתום כל הימים אהובי/אהובתיוהפעם הראשונה שבה נפגשנו שנית, ידעתי שלא נפרד עוד לעולם. מורן.היום כן מתים מאהבה.
