(24/09/1922 – 13/11/2007)
(
–
)
<< חזרה לאתר הנצחה מאשה רודניצקינולדה: 24.9.1922 נפטרה: 13.11.2007 הבוקר הקריר והשקוף, לאחר הגשם שירד כאן שלשום, היה יפה וכאילו חגיגי. הירוק היה ירוק יותר והכחול בשמים כמו היה עמוק יותר. נראה שאילו היתה מאשה צריכה לבחור לעצמה יום כדי להפרד מחייה בודאי היתה בוחרת בוקר בדיוק כזה. כל חייה היה בהופעתה משהו מטופח אפילו קצת גנדרני כאומר- למרות הכל אני לא מוותרת, אני אותה אשה חזקה ומכובדת שאף פעם לא הצליחו לשבור את רוחה או את גופה.מאשה נולדה בעיר לודג' שבפולין, בסתיו הקר של 1922. היא היתה בת יחידה למשפחה שנחשבה אמידה בקהילה היהודית הגדולה שבעיר. התנאים הכלכליים של המשפחה אפשרו להעסיק עוזרת או שתיים ומאשה גדלה ללא מחסור ודאגה. כאשר פרצה מלחמת העולם היתה זו דווקא לודג' שבה החליטו הגרמנים, בפעם הראשונה, לרכז את היהודים בגטו סגור ולהפוך את חיי היהודים בה לגיהנום. גטו לודג' ישמש עם הזמן מודל לשאר הגטאות שקמו בכל ערי פולין בהמשך המלחמה. ביקשנו ללמוד את סיפור חייה של מאשה בתקופת המלחמה אך לא מצאנו כל חומר בכתב. מאשה הקפידה כל חייה לשמור בקנאות את פרטי סיפורה לעצמה ומלבד ילדיה לא סיפרה לעולם לאיש מה עבר עליה בתקופה נוראה זו. אפילו לנכדים, כעבור שנים רבות, לא פתחה חלון אל החוויות האיומות שכברו עליה ועל משפחתה בשואה.מהגטו גורשה ביחד עם משלוחי היהודים למחנות העבודה ואחר כך למחנות הריכוז וכוס היגון שלה התמלאה עד תומה. בסוף המלחמה כאשר הגיעה למחנות היהודים העקורים שהוקמו ע"י אונר"א על אדמת גרמניה, פגשה יום אחד בחור צעיר, בן עירה, לודג',ששירת בצבא האדום והגיע עם הכוחות המשחררים לגרמניה. היה זה יולק- יונה שעבר במחנות לחפש מישהו ממשפחתו ושם פגש בבת-עירו ונוצר הקשר שהביא להקמת המשפחה.סיפור עלייתם של מאשה ויונה לארץ הוא פרק גבורה מוכר שהרי שניהם הגיעו הנה על סיפון האקסודוס המפורסמת. ביחד עם שאר העולים הם גורשו לגרמניה ע"י הבריטים וחזרו ועלו פעם שניה בחודש מאי 1948 – קבוצת עולים שהיו פרטיזנים הקימו גרעין וקראו לעצמם פח"ח- פרטיזנים חיילים חלוצים – ואפילו התארגנו כקיבוץ כדי לעלות ולהצטרף לקיבוץ בישראל. מסיבות שונות הגיעה מחצית הקבוצה לכפר מסריק וכאן מתחיל פרק חדש בחייה של מאשה.מיד עם בואם השתלבה קבוצת הפח"ח בחיי הקיבוץ ולא עבר זמן רב עד שחבריה תפסו עמדות ותפקידים מרכזיים בעבודה ובחברה. מאשה התחילה לעבוד במטבח ומיד הפגינה כושר עבודה וידע שהפכו אותה לעובדת מרכזית בצוות. מאוחר יותר קיבלה עליה את ניהול הענף ועם הזמן הפכה להיות מוסד בקיבוץ- כמבשלת, כאקונומית, וכמנהלת הענף במשך עשרות שנים. המטעמים שבישלה ובעיקר הדגים הממולאים שהכינה לפסח- הסמל המסחרי שלה –טעמם מלווה את הדור הראשון של ילדי הקיבוץ לתמיד. המקצועיות שלה נודעה גם בתנועה ולא פעם יצאה להדריך ולסייע לצוותים במטבחים של קיבוצים אחרים.תקופת העבודה במטבח ואקונומיה עברה ומאשה מחליפה מקצוע והופכת למנהלת חשבונות וגם כאן היא מפגינה חריצות וקפדנות שהיו לדוגמא לעובדי הצוות האחרים.עם השנים המשפחה מתרחבת- נולדים הילדים ציפי ובני וגם הם גדלים ומתחתנים בעצמם ומביאים אושר למאשה ויונה. ביום קיץ חם ביולי נדם פתאום לבו של יונה והא בן חמישים ותשע, ומאשה נשארת לבדה. מכאן מתחיל שוב פרק נוסף בחייה , שנמשך כמעט שלושים שנה. מאשה לא מוותרת ומלחמתה להמשיך לחיות ולהמשיך הביא תועלת ושמחה לאחרים מהווה את חוט השני של חייה מאז. בשנותיה האחרונות חלתה והוגבלה מאד בתנועתה וביכולתה להשתלב בחיי הקהילה שלנו.עם המטפלת המסורה שלה, ג'ני, היתה עוברת במדרכות הקיבוץ ומשתדלת להופיע בכל אירוע ובכל חג, תמיד מסודרת, נקיה לבושה בהידור ומטופחת כמו אומרת אני עדיין כאן ואני אותה מאשה. היום בא סיפור חייה לסיומו.עם ציפי ובני ובני משפחותיהם, עם ששת הנכדים ושלוש הנינות, אנחנו נפרדים מאדם מיוחד במינו שחי בינינו שישים שנה ושסיפור חייו מסופר כאן רק ברמז. סודות חייה של מאשה הולכים עמה לעולם שכולו טוב וסבלה מגיע היום את קיצו. נוחי בשלום ובשלווה כאן על התל שלנו, ינעמו לך רגבי האדמה שעליה בנית לך בית ומשפחה, והוא היה אבן מאבני הבנין של הקיבוץ הזה. יהי זכרה של מאשה ברוך. כתב: אברהם אילת
