(06/12/1917 – 21/09/1976)
(
–
)
<< חזרה לאתר הנצחה צפורה רביןנולדה: 6/12/1917נפטרה: 21.9.1976לזכרה של צפורהאנו זוכרים את צפורה עוד מלפני 40 שנה כשהצטרפה לקיבוצנו.בחורה יפת תואר , עליזה ומלאת חייים. חלוצה בנפשה בלבה, חלמה והתקשרה לחקלאות, תקופה ארוכה עבדה בגן הירק, שבתקופה ההיא היה ענף חקלאי שבו התגאינו. עברנו יחד הרבה שלבים בחיים...בתקופת המעבר כשהקיבוץ מתחיל לצעוד לקראת ההתישבות, עבדנו יחד בבית החרושת מולר בכפר אתא.תקופת חומה ומגדל חתרנו להגיע לנחלה, להקים ביתנו בהתישבות קבע. שאפנו כולנו יחד לאתגר עשיר ותוכן ויפה.ציפורה לא עמדה מהצד, שיתפה בכל לפי יכולתה.... אבל ככה בחיים, " האדם שואף וחוזה והגורל מכתיב וקובע"...מבחנים ואסונות קשים פקדו אותה.צפורה בשום אופן לא רצתה להיכנע, נשאה בגאווה ובעקשנות ולא השלימה עם גורלה.כשכנים וידידים שעברנו יחד תחת קורת גג אחת כמעט יובל שנים, מאד הצטערנו על הבדידות הקשה שפקדה אותה, אך לדאבוננו היינו חסרי אונים... ולא יכולנו להושיע.לעיתים שמחנו בראות את צפורה מאושרת בביקור הבנות ונכדיה. באהבה ובמסירות בלתי רגילה טיפלה בהם. היתה אם מסורה בלי גבול.ציפורה אהבה את הספר והיתה מרבה לשוחח על הנושאים שקראה.גינתה היתה מטופחת באהבה ומסירות, כי אהבה את הנוף הפורח סביבה.ציפורה כרעה ונפלה ולא חזרה לאיתנה, מחלה קשה פקדה את ציפורה והיא מתנסה ביסורים. ביקרנו אותה בבית-החולים שוחחנו והשתדלנו להרגיעה. בימים האחרונים היא היתה מרבה לדבר על מצבה.איש לא שיער כי בצורה כה טרגית "יקרע חוט החים". במה נוכל לנחם משפחה ובנות?לנו נשאר רק לשמור את זכרה בליבנו לנצח. אסתר וגרישה.אני לא יודעת איך לכתוב על אמא.אמא זו דמות שאני חשה בה תמיד. אמא זה עורף חם ודואג.. היא תמיד ישנה, אבל אין צורך לדבר בה, או לכתוב עליה.הרי זה כל כך ברור.הבזקים מימים רחוקים:אמא- מבט דואג ומבין בילדה שהסתבכה בקטטה.אמא- כוס חלב ענקית (עם קרום) בחדר בארוחת ארבע.אמא- בתמונה משפחתית עם שלוש הבנות. יפה וקורנת וגאה.אמא- בתמונה מביקור בחו"ל. בולעת בצמא אוצרות אמנות ותרבות ואינה שבעה לעולם.ואחרי שבגרתי והפכתי בעצמי לאם-אמא- דמות קטנה ושברירית המופיעה בפתח עם שקית ענקית של פירות ("שתאכלי ויהיה לך כוח") אמא- פנים חרושות קמטים ומלאות כאבאמא- האהבה הנפלאה לנכדים. * * *ואני נדהמת – לאן נעלמה האמא של אז, תמירה ויפה וחייכניתפתאום הכל השתנה. הכל נראה אחרת.אסון רודף אסון. אמא נשארת פגועה וסחופה. אי-אפשר להחזיר את הגלגל אחורנית. מרירות רבה אוכלת בה. – וקצרה ידי מלעזור.לפעמים , כשאנו יושבות בשקט- אני רואה שעל אף הכל, אמא חיה בעולם.מתענינת ומתמצאת בפוליטיקה. שופעת חוש הומור עוקצני, זוכרת בדיחות משנת תרפ"ו...והעיקר נשאר- עולם הספרות והתיאטרון. עולם זה נשאר פתוח בפניה, והיא שוקעת בו להנאתה. אין כמעט ספר בשפה העברית שאמא לא מכירה. ואני קצת מתביישת בבורות! "האם קראת את הספר של..?""איך זה, שמורה לא מכירה את הסופר..? איזה חור בהשכלה!"הרגש האמהי ממש כמו בזכרונות הילדות. עתה היא מרעיפה את אהבתה לנכדים.הדאגה לנכד – בדיוק כמו הדאגה לבנות כשהיו קטנות.הרצון העז לתת הכל למענו, למעני, למעננו.כמו שאמרה: "הרי הוא שלי, אני גידלתי אותו, הוא צמח איתי".כשחזרתי עם יובל מטיול באירופה , הוא פרץ לביתה וצעק: "סבתא! ראיתי את מגדל אייפל הואבדיוק כמו שספרת לי !" היו נטושים ויכוחים ביני לבין אמא- כיצד לחנך את הילד. אני טענתי כמובן, שדאגתה היא מופרזת.לפני זמן קצר מאד אמא אמרה לי:"רק כאשר אני לא אהיה בחיים- תתחילי להבין מהי אמא ומהי סבתא"ופתאום בלי הכנה מוקדמת- אני מתחילה להבין מהי אמא ומהי סבתא. יהודית
