(12/11/1941 – 13/12/1967)
(
–
)
<< חזרה לאתר הנצחה אילנה רביןנולדה:12.11.1941נפטרה: 13.12.1967אילנה!עירנות, מרץ, חיוניות,יופי כשרון, חן , חכמה, חדוה, עליצות ובריחה אל אי לאן? אלו הן המילים המתקשרות במוחי לזכרונה ולא! בשום אופן לא מוות, קץ , סוף או חדלון.העברתי לפני עיני תמונות חיים משותפים, כדי להיטיב לזכור ולנסות לתפוס מה קרה, אך זה בלתי אפשרי.מילדות זכורות לי תמונות חיים שלמות עם אילנה- היא היתה התגלמות של עולם משועשע ומלא חוויות, שאת כל אחת מהן חיתה בכל כולה בשלמות.מאוחר יותר היינו מרבות לשוחח על בעיותנו כילדות ומתבגרות. אילנה היתהתמיד מסכמת ומגדירה הכל בדיוק קלע למטרה.אז חשבתי בליבי "היא תהיה משהו בעתיד"... תמיד נדמה היה לי , שיש בתוכה כוחות ומחשבות המבקשים להתפרץ – ולא תוכל להם.אח"כ החלה להתבטא בכתב, בבהירות וצלילות מיוחדת היתה מצליחה לבטא דברים ובעיות חיים שנדמה, שהמילים לא נועדו בשבילם. אז הרהרתי: היא תמצא את דרכה לספרות. היא הסתערה על החיים בחדוה האופיינית לה כשנפשה פתוחה לכל, בכל מקום ראוה, שמעוה ואהבוה. מחוץ לבית היתה אותה אילנה המצליחה, האהובה, הקושרת יחסים וידידות.מתי החלה נפשה לתעות? וכיצד? זאת לא נדע. רק זוכרת אני שהרהרתי, שאין בכך כלום- פשוט אין גופה מסוגל לשאת ולאגור את כל עצמת הרגשות, המחשבות, והאירועים- החיים עצמם. והכל התפתח אחרת, מהר, נמרץ כמו אופיה הסוער עצמו.היא החלה בורחת לאן שישאוה רגליה. מהר ככל האפשר, בלי להביט לצדדים. מדוע? נדמה איש לא ידע, אך בריחה זו הובילה אותה ישר אל הסוף.בפגישתנו האחרונה הסתכלנו בתמונתו של עמנואל ז"ל, לפתע אילנה שאלה: "איך אתם מסוגלים לחיות בלי עמנואל" ?תשובה לא היתה.רק מחשבות משותפות וזכרונות. במשך שניות ראינו לעיניו את עצמנו בחיים.דרכם התאחדה כשם שהיתה תמיד, אך אנו נקרענו ממנה...את הכאב הצורב שחשתי בכל גופי כשעמדתי מול שני הקברים הצמודים הללו לא אוכל לעולם לתאר במילים, רק אומר שלא יכולתי לשאת זאת ונסתי.למשפחה- אין ניחומים. אולי רק זאת: אנו כואבים אתכם. אביבה טל.אילנה,כאשר מנסה אני להעלות מן העבר את דמותך, עולות וצצות תמונות, תמונות, כולן שזורות בחוט אחד: אי-שקט, חיפושים, בריחה מן השגרה ורדיפה אחר משהו נעלם.לא היה זה אי השקט של הלא יודע לאן, אלא של השואף למשהו, של המחפש דבר מה ואינו מוצאו.-הנה תמונה מן הילדות. תחרות ריצה ליד השער המזרחי, את בזריזות ילדותי משיגה את כולנו.תמיד רצה, תמיד מקפצת.-תמונה אחרת , אנו מסיימים את חברת הילדים. את מופיעה עם כינורך בפני כל הקיבוץ. ניגנת אז הרבה והגעת להישגים, אך לאחר זמן מה במוסד, מפסיקה את לנגן. אין בנגינה התשובה למשאלותיך.-תמונה נוספת ממוסד נעמן. חיים תוססים של לימודים ופעילות חברתית. את עוסקת בכל ומצליחה תמיד. מצאת ענין בהיסטוריה וספרות וניסית את כוחך בכתיבה. כושר הביטוי לך היה רב והורגש תמיד בכיתה.- נזכר אני בשניכם, עמנואל ואת. הרביתם לבלות יחדיו, לצחוק, לרוץ, לקטוף נרקיסים, ולקרוא שירה. היתה לכם שפה מיוחדת המובנת רק לכם. יחדיו מצאתם יופי ושמחה בקטנות, דברים שלאחרים לא אמרו דבר.מה אכזר הוא הגורל, והנה קברך ליד קברו נחפר וכבר מכסה ירק את שניהם.- בסוף השרות בצה"ל. את לומדת ומתכוננת לבחינת הבגרות. מצאת ענין רב בספרות אנגלית. זוכר אני איך דקלמת בהנאה יצירות של משוררים אנגליים וניסית ללמדני להבחין ביופי המצוי בהם. לא הבנת איך אחרים אינם מבחינים בו מיד. הרי לך זה נראה כה ברור.דברת ברצינות על כך , שברצונך לעסוק בשטח זה בשלב מאוחר יותר ואולי אפילו למצוא בו מקצוע.לאחר הצבא עברה עליך תקופה קשה של סבל רב.הרחקת מעבר לים למצוא מרפא. אנו עמדנו מן הצד מחוסרי אונים. אולי לא ניסינו מספיק.- תמונה אחרונה מן העבר הלא רחוק. שעת ערב מאוחרת של לילה גשום. בין גשם לגשם את מוציאה אותי מחדרי עם המצלמה ודורשת שאצלם את היופי שנתגלה לך לאחר הגשם- דשא רטוב ונוצץ, ירח מסתתר בין עצים מבריקים, כביש רטוב הצבוע בכסף שלוליות המים שנלכדו בו.תמונות אלו המצויות אתי, תמיד יזכירו לי אותך.תמיד חיפשת שטחי עניין חדשים, ברחת מן השיגרתי וניסית הרבה. ידעת את האושר שבהשגת דברים נכספים. אך תמיד רצית עוד ועוד. לא ידענו מה, אך האמנו שתשיגי את מבוקשך. עד העתאחרונה האמנתי בכך. אך פתאום נסיעה קצרה, תאונה וסוף לכל בשבילך.היו סיכויים ותקווה, אך כעת כלום, מלבד צילומים וזכרונות. אבשלום
