(26/02/1972 – 18/02/1997)
(
–
)
<< חזרה לאתר הנצחה זוהר קדמינולד: 26.2.1972נפטר: 18.2.1997 מכתב שנשלח מהקיבוץ לאחר מותו של זהרלכבוד: מנכ"ל משרד החוץ, מר איתן בנצורמנכ"ל מדור אמריקה הלטיניתמנהל מדור אירופהשגרירות ישראל בסנטייגו דה צ'ילה, צ'ילהשגרירות ישראל ברומא, איטליהא.ג.נ.בינואר ש.ז. קרתה תאונת דרכים בצ'ילה, בה נפצע אנושות בן קיבוצנו זהר קדמי, שנפטר אח"כ מפצעיו, על אף המאמצים המרובים והקדחתניים להצלתו. בתקופה הארוכה והקשה שבין פציעתו בדרום-צ'ילה ועד להבאתו לקבורה בקיבוץ הבית שלו, נזקקנו רבות לעזרת משרד החוץ ושליחיו בנכר- ואכן זכינו למלוא העזרה: בקשר עם בית החולים והקהילה היהודית בעיר ואלדיויה (800 ק"מ מסנטייגו) בה אושפז זהר ז"ל, בהטסת בני המשפחה ובשהותם שם, בהטסת רופאים מסנטייגו ומהארץ, במשלוח תרופה מיוחדת מהארץ, ולבסוף, לאחר שכל אלה לאט הועילו, בעזרה להבאת הארון לישראל.עתה לאחר יום השלושים , אנחנו מבקשים להביע את הערכתנו הרבה ולהודות לכל האנשים הטובים שנאלצנו להטריד בשעת אסוננו, לרוב בשעות מאד לא מקובלות ושנענו לפניותנו במידה המעוררת השתאות – במהירות, ביעילות ובאיכפתיות אנושית חמה.*מר פנחס אביב, שגריר ישראל בצ'ילה*עוזריו הנאמנים, הצי המדיני פנחס דניא והקונסול מאיר כהן-סית* גב' תמר אגאי מהמחלקה הקונסולרית של השגרירת ברומא* מר נחום אברהמי, מנהל אגף הכספים, ירושלים*צוות חדר המצב בירושליםוהיו ודאי גם אנשים נוספים הראויים לתודה, שאת שמותיהם איננו יודעים. אנא העבירו גם להם את רחשי הלב שלנו. בשם הקיבוץ והמשפחה , אביטל מסד- מזכיר קיבוץ כפר מסריק.דברים לזכרו-ביום שעצם את עיניו, הפך עבורנו היקום הגדול שומם ומכאיב.בשורת האיוב שניחתה עלינו הלמה בראש ובלב והקול נעצר תקוע בגרון.ההחמצה זועקת לשמים והיאוש מושך למטה. לפתע בדידותם של השדות ושל הרחבים שזהר אהב בולטת בוודאות איומה."אנחנו שותקים"... כותב אבא קובנר"השותק הוא אתה..תמצא מנוחה נכונה,לזעקה ולתקווה, שהריאין לנו הרבה ברירות..."כילד חווה זהר את השבר הנורא וזה יותר משתים-עשרה שנים הוא נשא את השכול הכבד בצניעות שנמנעה מהחצנת כאבים. מלווה במשפחה חמה ודואגת, גדל הנער הרגיש והמופנם והיה לאיש צעיר וזקוף קומה, על אף צלקת-התמיד שהטביע בו מותה של הדס האהובה. זהר צמח והתחזק והיה לבחור חסון, מלא חיים, חרוץ ומקובל, וככל בן צעיר, היו לו חלומות ותכניות וצימאון לחיות, להתנסות, לממש מאוויים. וכמי שניחן בעיניים שאהבו והיטיבו ולבחון נופים ומרחבים, הוא שאף גם לגלות שכיות חמדה בעולם הגדול ולתת להן ביטוי יצרתי במצלמתו.מבלי להיגרר להרפתקנות, הרחיק זהר לקצווי תבל וגילה שם את יכולתן להיות עצמאי, לעמוד באתגרים שהציב לעצמו, למצות את כישרונו ואת כישוריו. כל זאת תוך שמירה על תדירות גבוהה של קשר עם הבית, מתוך התחשבות במצבו המיוחד. לאחר 7 חודשים במזרח חזר הביתה, לשמחת המשפחה, עמוס בחוויות ובתצלומים מרהיבי עיניים. הוא שוב השתלב חיש מהר בענף גידולי שדה ונתן כתף איתנה למבצע קטיף הכותנה, חזר והידק את הקשרים החזקים ממילא עם בני קבוצתו, ובתום השהות האינטנסיבית והנעימה הזאת המריא שוב אל מרחבי החופש, אל היערות והנהרות של דרום אמריקה הרחוקה... אך ידו האכזרית של הגורל שמה קץ לתקוות וחלומות , ימים ספורים לפני יום הולדתו ה-25, ושוב אנחנו מוצאים את עצמנו, המומים ונואשים, כורים קבר צעיר לנצר רענן ממשפחת יעקובי-קדמי.בשלושת השבועות בהם נאבק זהר על חייו, הוא לא היה בודד. משפחתו מיצתה כל מהלך אפשרי שהיה בו שמץ סיכוי להצלה, טסו אליו כדי להפיג את ייסוריו ולהפיח בו כוחות למאבק הגורלי – וכל זאת כשכל יתר הקרובים והידידים והקיבוץ כולו עוצרים את הנשימה ומייחלים לנס. רופאים הוזעקו והוטסו משם ומכאן, אנשים טובים משם ומכאן חברו לנסיונות הקדחתניים ולתפילות החרישיות לישועה המיחולת – אך קצרה ידם של הרצון הטוב והתפילות, גבר עליהם המקרה העיוור, חסר הרחמים.הצער והתוגה הם ללא שיעור, הדמעות זולגות כמו גשמי הזעף של הימים האחרונים.קשה עדיין להעלות על הדעת פיסת רקיע מנחמת של כחול שמיים והמילים דלות מדי ואין בהם נחמה. כי זהר איננו.אנא,אנא, אנא:המצא מנוחה נכונהותן לנפש כוח להחזיק וללכת הלאה,שהרי מלא כבר מזמןכוס הייסורים.ביום המר הזה קשה לנו להישיר מבט לעבר עיניהם של ההורים. מי עוד כמוהם שרוי בתהומות השכול? הם אלה שאהבתם הקיפה את הבן עוד בטרם היוולדו והם אלה שגם אחר מותו ניצבים נרעדים על משמר אהבתם, כמו נרות נשמה. אנו מושיטים בדחילו ורחימו את ידינו אליכם, עזה ואיציק, חנה וישראל, הילה ואפרת ולעדי החברה, בתקווה ובתפילה שתמצאו בעצמכם אתהכוח ואת גדולת הנפש שתאפשר לכם להמשיך לחיות ולאהוב. אנחנו עדים ושותפים לכאבכם ולכאבם של יתר בני המשפחה הפצועה, של בני קבוצת 'ערבה' , של כל ידידיו של זהר.אנחנו נפרדים ממך, זהר, אבלים וכואבים. יהי זכרך ברוך. אליהו ועמי
