(23/01/1927 – 01/06/1993)
(
–
)
<< חזרה לאתר הנצחה משה מגןנולד: 23.3.1927נפטר: 1.6.1993 מוצאו של משה ממשפחה יהודית אמידה מהונגריה. הוא זכה להשכלה מקיפה ותנאי חיים טובים, אך דרכו לארץ היתה כרוכה בניתוק ממשפחתו, תוך תלאות וסכנות אל מבחן חדש בקיבוצו יחיעם בין הרי הגליל המערבי. כאן היה לחלוץ וללוחם בימי המצור על יחיעם וידע מחסור וקרבות מגן בישוב המוקף והמותקף.אחרי שנים ביחיעם המשוחררת והנבנית, נישואים עם שושנה והולדת הבת דקלה. עבודה בחקלאות ופעילות בקיבוץ, עבר אלינו מסיבות אישיות. התערה בעבודה ובחברה, נולד בנו ניצן. ערנותו ורמתו האינטלקטואלית הביאו את משה לכמה מחזורי פעילות במפ"ם באיזור חיפה הצפון. במסירותו לא ידע לאות והתרוצץ בין מפעלי החרושת, האיגוד המקצועי והפועלים שהיה להם לפה. משה קשר קשרים רבים עם פעילי המפלגה ועם אישי ציבור.כאשר נתגלתה מחלתו עבר ניתוח ראש קשה ומסובך- שונו חייו מהיסוד. כבר אז בפרק הראשון של מאבקו, באה לידי ביטוי גבורתו העילאית. הוא לא נשבר, עבד ולמד באוניברסיטה וכאשר בעקבות ניתוח השני התעוור, ראינו אותו משתאים וחרדים לשלומו ממשיך בנסיעותיו לאוניברסיטה שעל הכרמל- איש עיוור, לא צעיר בין סטודנטים צעירים, מצטיין בלימודיו, נוסע באוטובוסים עם מקל העיוורים שלו, בעזרה מעטה של נהגי אגד וסביבתו בקיבוץ.היה זה מאבק ללא תוחלת.מצבו החמיר, בודד אותו , הפך את חייו לגיהנום של מרירות, סבל גובר, התקפות זעם ויאוש. שנותיו האחרונות, מכאוביו ועיוורונו היה למסכת נוראה של מאבק עם המוות המתקרב ובושש לגאול אותו מסבלו.אנו נפרדים מחלוץ, אידיאליסט, גיבור בעל כורחו וחבר שאחרי שנות עבודה,פעילות ולימודים- שקע באפילת יסוריו. נסתיימו שנות מאבק מר ומופתי- הגעת אל המנוחה האחרונה- משה מגן. יהי זכרך ברוך, ויהיה צרור עם זכר חברינו שאינם עוד בספר החיים של הקיבוץ. יצחק פטיש.מכתב פרידה ממשהלפני זמן מה התקשרת אלי בטלפון – וזאת אחרי הפסקה ארוכה. זו הפעם היחידה שלא זיהיתי את את קולך, לא זיהיתי את המדבר אלי . במבוכתי הרבה הבטחתי לבקרך שאתפנה מטיפול בבעלי. ואתה בעצם לא אמרת כלום, רק אמרת "שלום ז'ניה". זאת היתה פרידתך ממני? האם רצית להודיעני על החלטתך לסיים מרצונך את המאבק?הקשר ביננו התחיל אחרי שכבר היית נכה וחולה, אני שואלת את עצמי על מה הוא היה מבוסס? אולי חברות באותה הקהילה- הקיבוץ? אולי הצורך האגואיסטי שלי להרגיש רצויה, תורמת, אולי הסיפוק שבנתינה האנושית?עם הזמן הוא הפך גם לגירוי אינטלקטואלי, מגע עם אדם בעל תרבות רחבה,בעל ידע עשיר, בעל זכרון פנומנאלי! השדה היה ספרותי. אני רק הייתי כלי גירוי,המפתח שפתח מגירות גדושות בספרים. לא הצטרכתי להתאמץ – רק הזכרתי שם, שאלתי,"האם קראת".. וכבר השתחררו כל הדמויות מהרומן וכבר התייצבו בפנינו – בפניו, והוזכרו שמות נשכחים מזמן.תפקידי היה להקשיב וזאת עשיתי עד שעייפתי.לעיתים, בשיחות טלפון ארוכות שיתפת אותי במהלך מחלתך והמאבק בה. ידעת את כל פרטי המבנה הפיזיולוגי של גופך החולה. לא היתה זו שיחה נעימה כי הסרקזם והמרירות צבעו את דבריך. לא נתת אמון רב במטפלים בך ולעיתים פגעת בהם.חברים רבים ניסו לעזור לך ואתה בהתנהגותך דחית את את ידם המושטת. כי אתה לא ראית את ידם המושטת, כי אתה היית שרוי בחשכה מפחידה, באימה נוראה.משה פחד, פשוט פחד מהקול, מהפנייה הבלתי צפויה אליו, מהמגע המפתיע.הוא צעק בבהלה ואנו לא הבנו ונפגענו מתגובתו הבוטה. הרי רצינו רק לעזור- ועזרתנו נדחית על הסף.משה לא השלים עם נכותו, לא השלים עם חוסר יכולתה של הרפואה להושיעו.הוא ידע על כל פרטיו תהליך המחלה הצפוי לו. אימת המוות המתקרב בחשיכה בה היה שרוי הבעית אותו והוא האשים אותנו באזלת יד – פעם אמר לי "אני אוהב את החיים, אני פשוט רוצה לחיות!" – אני שתקתי.לעתים קרובות נזכר- כצפוי- בשנות ילדותו בהונגריה, תיאר בצבעים חיים את החווה החקלאית של אביו שהצטייר כאציל הונגרי רודן ושתלטן. רק כאשר דיבר על ילדיו הוא- זרחו פניו באושר ובאהבה בלתי תלויה בדבר. אתם הייתם מקור האור שבחייו וטוב שזכה בכם, בנכדים, בחתן וכלה בשמחה של המשכיות הקיום האנושי. דרככם משה יחיה. ג'ניה בן-ערב
