(20/02/1940 – 10/07/1959)
(
–
)
<< חזרה לאתר הנצחה אהוד לביא נולד 20.02.1940 נפטר 10.07.1959 סיפור חייו לפי אתר הנצחה של משרד הבטחוןבן ראובן ואסתר. נולד ביום י"א באדר תש"א (20.2.1940) בחיפה. סיים את לימודיו בבית-הספר היסודי והתיכון בקיבוץ כפר-מסריק, שהוריו חברים בו. תמיד היה תובע את שמירת ערכי-החיים הקיבוציים מתוך עקביות עקשנית, ואף הגן על הקיבוץ ועל צורת-החיים שאהב וטיפח. כן ניסה להעמיק לחדור בהבנת נפש-האדם בה האמין. מימיו לא נטה לקבל דבר כמוחלט ומוסכם. היה ער ופעיל בחברה וידע לפתח סביבו חיים תרבותיים תוססים. השתתף בכל מסיבה וערב-הווי בפנטומימה, במוסיקה ובהומור. נטה לציור ואף השאיר בעזבונו רישומי-עפרון, ציורי-שמן וקריקטורות. להוט היה אחרי מוסיקה. כן היתה עזה אהבתו לטבע ובטיולים השונים היה רואה מה שאחרים לא ידעו לראות. השתייך ל"השומר הצעיר". היה חקלאי לפי מקצועו. גויס לצה"ל בנובמבר 1958. מסור היה לתפקידו ולמפקדיו, איש-רעים, פעיל ומפעיל את חבריו למחלקה ולפלוגה, יוזם ורב-מעש בחיי היומיום של החייל, שופע דברי עידוד ועליצות, אף בשעת אימונים קשים, והיה משקיע את מיטב מרצו במעשים הקטנים כמו בתפקידים הגדולים אשר הוטלו עליו במסגרת היותו חניך בקורס מ"כ - ובשל כל אלה היה אהוב על חבריו ומכובד על מפקדיו. ביום ד' בתמוז תשי"ט (10.7.1959) נפל בשעת מילוי תפקידו והובא למנוחת-עולמים בקיבוצו. העלון הפנימי של הקיבוץ ("הד הנעשה"), שהופיע במלאת "שלושים" לנפלו, הוקדש כולו לזכרו. במלאת שנתיים לנפלו הוציאו משפחתו וקיבוצו צרור מכתבים וציורים משלו. אהוד יקיריבמקום חופשתך הגיעה היגעה המחרידה.העיפות הגדולה הפחיתה , כנראה, את ערנותך.. אולי ישמש מותך אזהרה ולא יהיו עוד קרבנות שווא.שנים לפני צאתך לצבא התאמנת וחישלת את עצמך על מנת שתוכל לתלאות , רצית להצליח בצבא.אהוד, ידעת להעריץ את כל אלה שגידלו אותך: את המטפלות שבמסירות כה רבה עזרו לך להתגבר על מחלות, את מוריך שלמדו אותך ותמיד האמינו בך, את קרוביך שפיתחו את אישיותך.הניצן נפתח , הפרח פרח ונקטף.אהוד חייך הקצרים יאצילו עלינו לתמיד !אהוד למדת את בעיות החברה, דפדפת בספרים ובחוברות, כי רצית להעשיר את חיינו הקיבוציים ע"י ידיעה, ע"י כישרונך האמנותי וזריזות כפיך.חברים ! כולנו זקוקים לנחמה. בכוחות משותפים אולי נתגבר על הכאב...לו ידע אהוד מה שיקרה, בטח לא היה רוצה שנתאבל.הננו מטמינים אותך בלב אדמותינו, אדמת המולדת שכה רצית להפרותה ולהגן עליה. שלום אהוד אבא.אהוד יקר!תמוה, וכך תחשוב הנפש זמן רב- מה אירע? ותשובה אין.היא רתוקה לנשמתך אשר נקטפה בדמי נעוריה.אהוד היקר- קשה להאמין שדוקא אתה- אותו אדם אשר פריחתו החלה כה מאוחר- אולם ביסודיות ובבטחה, היא הדמות שנדמה.אם מחטטים קצת בעברך, מצטיירת אזי תמונה של עבר מיוחד במקצת- לחימתך לצדק ורצנוך לשבור את הבלתי- צודק הן בדברים והן במעשים – הם שאפיונך. התבטאותך לא פעם נתקלה בתגובות – אולם הללו לא הרתיעוך מלעמוד על שלך ובמרץ ללחום למען הנאמר.התמונה של יחיד מול רבים היתה תדירה למדי- אולם במחשבה צלולה אפשר היה לא פעם ולא פעמיים להיווכח כי הצדק היה עמך. עצוב, עצוב לנפש לחתור לעומק הדברים והארגעה באה עם מחשבה מוטעית- מחשבה העוסקת באהוד החי- המשרת כעת בצה"ל ומשום מה אינו נראה בבית. הכישרון האמנותי, ההומור הטמון בתוכו- כל אלה נחלת העבר אולם ירחפו בחלל לעד, צמודים לנפשך אותה נזכור עד כלות נשמותינו.ולאחרונה לא נותר לנו , לחבריך אלא להיפרד מדמותך השוקקת ולהיפגש בדמות שותקת. יהי זכרך ברוך. חברך לקבוצה... אהוד אהב את הטבע ואהב להיות בחיקו.זוכר אני איך במסעות קשים בתנועה, ואחר כך בצבא היה הולך תמיד כשעיניו תרות אחר מאובנים ובעלי חיים שונים. תמיד גילה משהו שאחרים לא ראוהו, תמיד צפה בנוף וקלטו לתוך עולם חוויותיו העשיר כלכך.כשיצאנו ללמוד הלך כל אחד עם חששותיו ותקוותיו. אהוד הלך במטרה ללמוד ולהכיר את הארץיחד הלכנו את מרבית הדרך בצבא- עד יומו האחרון.תמיד ידע אהוד לעודד ולמצוא את הבדיחה המתאימה. ברגעים של קושי, במאמץ פיזי אף פעם לא נשבר ותמיד נשא את הקושי הרב ביותר בהומור.גם הצבא לא יכל לאישיותו ואופיו, כמה שנא את הנוקשות הצבאית ואת המשמעת העיוורת. תמיד הדגיש את אמונתו באדם והיה בטוח באישיותו שלו. זוכר אני אותו בשעותיו האחרונות, כשחזר מיום אימונים מפרך- באיזה הומור ובדיחות הדעת ביטל את הכל. ישבנו ושוחחנו עד שעה מאוחרת וכאשר נפרדנו ב"לילה טוב" לא שיערתי שזו הפעם האחרונה שראיתיו. יש ולעיתים נדמה לי שזהו רק אותו לילה ארוך שנמשך , ולמחרתו יבוא בוקר שנתעורר ונתחיל יום חדש. כזה אזכרהו לעולם. _ ישי שמאלי- לבן
