(28/07/1914 – 29/10/1996)
(
–
)
<< חזרה לאתר הנצחה ישראל חצרונינולד: 28.7.1914נפטר: 29.10.1996 ישראל היה מתנדב. היה עובד מתוך מסירות חלוצית- תחילה כמובן בבנין ובחקלאות,כי הרי היתה זאת גאולת האדמה. והוא את הלול ואת הרפת, את שדות כפר מסריק ואת הגנים עבד, עד שהפך לחלק מנוף הקיבוץ צמח נושא יבול, צמח מיוחד במינו. הוא היה מאוהב בשירה, מאוהב במקורות ובתנ"ך- היה כפי שכתוב, בור סוד שאינו מאבד טיפה.כולם זוכרים כיצד ציטט שורות שלמות משירי רחל או ביאליק או אלתרמן, פסוקים מהתנ"ך- אם חסרו לו מילים אחדות- הוסיף משלו.ישראל נולד בריכוז היהודי הגדול שבגליציה, במשפחה מסורתית עם סבא דתי מאד, ידען גדול בקי וחריף שהיה לו חלק נכבד ביותר בחינוכו ובהשכלתו של ישראל.אביו, איש צבא במלחמת העולם הראשונה נעלם וישראל הפך ליתום מאב בעודו ילד. הציונות שספג במשפחתו הביאה אותו ל"החלוץ" ול"השומר הצעיר", להכשרה ולעליה- כשטרם מלאו לו 29 שנה. התחנה הראשונה בארץ- גרעין בקיבוץ מזרע, אחר כך נחלת יהודה עם ראשוני נגבה. הגרעין הסתפח ל"היצור" ואיתם הגיע ישראל ב 1937 לקיבוצנו בחולות הקריה.כמתנדב מובהק התגייס ישראל לבטחון והיה לגפיר. ב 1942 כאשר גברה המלחמה- התגייס לבריגדה ונדד איתה באירופה- תוך לחימה באיטליה. אך בבריגדה נפתחה לפני ישראל דרך חדשה ומלהיבה: עזרה פעילה לפליטים היהודים, מוכי הטראומה שצבאות הברית שחררום מהמחנות, אך רוכזו מחדש במחנות העקורים כשאנגליה חוסמת דרכם לארץ ישראל, השקיע את כל ליבו ומרצו בפעולות העזרה ובסיוע ל"בריחה" – פעולות בלתי לגליות תחת אפם של המפקדים הבריטים. בצדק ראה ישראל בפרק זה של חייו- שיא מעורבות רגשית שנשא אותה בגאון עד יומו האחרון.אחרי המלחמה- נישואים לשושנה ואושר שקשה לתארו במילים כאשר נולדה בתיה ב-1947 ואבי ב -1949 ישראל מטבעו אהב ילדים- הרי השקיע שנים רבות כאבא דואג לכל ילדי הקיבוץ, כחצרן בתי הילדים, כיוזם וכשותף ל"יום הילד" הנהדר שהיה הראשון בסדרה זו.אך את האושר הזה קטע אסון נורא בהדרס שושנה רעיתו האהובה בכביש על ידנו במרץ 1971.את הכאב הזה נשא ישראל על גבו ועל לוח לבו- ורק עם הופעת הנכדים הראשונים התאושש . הם הפכו למרכז חייו. אין מילים לתאר לאיזה אמצעים פיזיים היה מוכן כדי להרבות לבקר אצל בנותיה של בתיה בקיבוץ עברון- וכמובן אף פעם לא בא בידיים ריקות.אפשר לספר עוד רבות על האיש- אך עת פרישה אחרונה היא.הוא היה לי חבר קרוב ולא היה יום בעשור האחרון שלא היינו משוחחים. לפני שבועיים כשנודע לי על פטירת ידיד קרוב בת"א- כתבתי שורות אחדות שאני מקדיש אותן היום לישראל:זרם היוצאים גובראין דוחקיוצאים אחד-אחדבשקטבהפסקות מתקצרותיוצאים גם הביוגרפיה שלימתקצרת מצטמקת עם כל היוצא מחייומחיי. שלום לך ישראל חצרוני.אנו עם המשפחה בעברון ואצלנו בצער האבידה. שלום. חבל על דאבין ולא משתכחין. יצחק פטיש.הכל ברוחב לבישראל- האב, הסב החם- "החם",וממלא בכבוד רב גם את מקומה החסר של הסבתא.בית נקי ומסודר תמיד, עוגיות ועוגות גבוהות- בהריון, שאף פעם לא נופלות, לביבות תפוחי אדמה גדלות עבות ועסיסיות – כל השנה קומפוט- מפירות העונה ועוד מעדנים לרוב. אהבת לבשל ולאפות, ואם לא באנו אליך היית מגיע בידיים עמוסות וממלא לנו את המקרר.הכל ברוחב לב, כל כולך דרוך למלא אחר משאלותינו. דואג לעיתון היומי, מוכן תמיד בשמחה למלא את מקום הבייביסיטר, משחרר אותנו לנסיעות ופעילות ואפשר לסמוך שהדברים יעשו על הצד היותר טוב משיכולנו לצפות. מחתל, רוחץ, משחק, מספר סיפורים והכי הרבה מחבק, מחבק, ומעניק אהבה ללא סייג.לא היינו הילדים הטובים ביותר ולא הרבינו לבקרך ואתה היית בא יום יום לבקרנו, אך לא מאריך לשבת, רק לא להכביד, רק לא להפריע- ישראל מה שלומך? - הלוואי כך גם הלאה.ואתה צריך משהו? - לא.. מה כבר אני צריך? יש לי הכל.לקנות לך משהו? - חס וחלילה, הארונות מתפוצצים.שב תנוח ! - - לנוח? יהיה לי מספיק זמן בקבר.תשאר קצת אצלנו? - לא, לא,אני הולך הביתה לשמוע חדשות.תשתה משהו? - לא, לא רק שתיתי לפני שבאתי.תשאר לאכול איתנו? - לא, לא , הכנתי לי אוכל בבית.דבר לא ביקשת לעצמך רק הענקת והענקת בלב וביד נדיבה.גם דאגתך ללא לאות לאסתר ז"ל- אחותך היחידה ששרדה ממשפחתך- ראויה להערצה ולחיקוי.את בדידותך ידעת למלא בהרבה פעילות: גינה, בית, אפיה וביחוד קריאה.תמיד עם חומר קריאה ביד, עובר ביסודיות על העיתונים היומיים, על כל המוספים, בולע ספרים בזה אחר זה. מתרשם וממליץ גם לנו לקרוא לא מפסיד חדשות, לא מפקשש שיחות קיבוץ, מעורב בכל שולט בפוליטיקה ובחיי הקיבוץ, ראש פתוח עד ימך האחרון לקלוט את הסביבה הקרובה והרחבה, בקיבות, בארץ ובעולם, על כל שינוייה ותהפוכותיה.הלכת צלול ומתפקד, לקחת את גורלך בידידך. אנחנו מכבדים את דרכך וחשים היטב בחסרונך יום יום וביחוד בארועים המשפחתיים. יהא זכרך ברוך, שלך אבי, נעמי, שירלי ורוני.
