(21/08/1921 – 21/02/2016)
(
–
)
<< חזרה לאתר הנצחה יענקלה וילנסקי נולד: 21.8.1921 נפטר: 21.2.2016 היום מביאים אנו לקבורה את יענק'לה חבר אהוב ואוהב ואיש משפחה מסור, ששאף רק לטוב והאיר פנים לכל. כך כתב ינקע'לה על עצמו ביום הולדתו ה-90: "חיפשתי מילים לחבר משפטים על אדם רגיל – כבר לא כל כך פעיל שמברך את השמש ושירת הציפורים ומתחיל את יומו במצעד החיים. אז מה אבקש... זה החיים וזה מה שיש והרמתי את עיני השתיים ליושב למעלה בשמים ולחשתי בשקט תפילה חרישית אלי אלי שמע בקולי תן לי כוח להמשיך למרות הגיל באותו התלם בו אני רגיל ולהיות אתכם וביניכם ככתוב בדברי הימים בלי לספור שנים – וימי הולדת נוספים". מעבר לחזותו המלבבת הסתתרו סודותיו של איש שנאלץ לגייס תעצומות נפש כדי להתמודד עם שבע שנים איומות במלחמת העולם השנייה. יענק'לה נולד בשנת 1921 בעיירה ורקליאן שבלטביה להוריו אברהם ודינה, שהיו דתיים, אחד מתוך שבעה ילדים. חיי המשפחה העמלנית והצנועה התהפכו עם כיבוש הארצות הבלטיות על ידי הצבא האדום, ומאוחר יותר על ידי הגרמנים. הוא עבר יחד עם אחיו לריגה. במשך שנים עבר תהפוכות ותלאות שקצר המצע מלפרטן – לראות בעיניו את כל המוות וההרס, לענוד טלאי צהוב ולהיות עד למעשי זוועה, להתנתק ממשפחתו האהובה ולהיווכח בתום המלחמה שכולם נרצחו. הוא חווה את החיים בגטו, חיים של עבודת פרך, הובלת יהודים ברכבות צפופות, מחנות ריכוז, ושנים של רעב, ולבסוף – מצעד המוות. כוחותיו חזרו אליו לאחר השחרור בידי הצבא האדום ותקופה החלמה ממושכת בבית חולים. בשנתיים שאחרי המלחמה לא תמו התלאות. הוא הגיע לעיר לודג' שבפולין ושם הכיר את נדיה, ילידת קובנה, אף היא ניצולה ממחנות הריכוז. שליחים שהגיעו מהארץ, וביניהם ברצי, חבר הקיבוץ, סייעו להם בדרך לא דרך לצאת כדי להגיע ארצה. אך כאן לא תמו ייסוריהם. האנייה שבה הפליגו נתפסה על ידי הבריטים ונשלחה לקפריסין. אחרי שהייה של חצי שנה שם, הפליגו ארצה ושהו במחנה עתלית. משם הגיעו לכפר מסריק. קליטתם בקיבוץ הייתה מיידית ובאהבה גדולה. קשרי המשפחה עם ברוך ומאשה שמאלי וידיעת השפה העברית עזרו להם להתערות בחיי הקיבוץ. במלחמת השחרור גויס ינקע'לה ושירת כנהג ומדריך טנקים. כעבור כשנה נולדה בתם הראשונה, יוסיפה ושלוש שנים אחר כך – בתם השנייה עדינה, ולא היה קץ לאושרם. לאחר שנים מספר, שבה חיו בקיבוץ ירדה עליהם מהלומה, כאשר חלתה נדיה ונאלצה להתמודד עם טיפולים וכאבים. תמיכת המשפחה המורחבת, ובעיקר של מאשה, אחותה, עזרו להם בשנים קשות אלה, אך נדיה נפטרה בגיל 48 בלבד וינקעל'ה ובנותיו נותרו עם כאבם הגדול. ב-1972 נישא ינקע'לה לנעמי, אלמנה מנווה ים, שעברה אליו לכפר מסריק. ביתם המשותף היווה מקור חום ונחמה לבנותיו יוסיפה ועדינה, ולילדיה של נעמי – ראובן ומירה, ולכל הנכדים והנינים. לאלה חברו אלי ואורלי רחמים וילדיהם, שאומצו באהבה גדולה למשפחה. שנים רבות עבד ינקע'לה כנהג משאית ואף מילא תפקידים בקיבוץ: רכז קניות וחבר בוועדות שונות. כאשר הגיע לגמלאות נכנס לעבודה כמחסאי חלקים במוסך בקיבוץ וטיפל ברכבים של הקיבוץ. פעילותו של ינקעל'ה ומאור פניו היו שם דבר. את כל החברים והילדים הכיר והתעניין בשלומם. הוא הקפיד להתעדכן על כל הנעשה בקיבוץ והרגיש עצמו כחלק בל יינתק ממנו. רק פעם בשנה גילה ינקע'לה טפח מעולמו הדווי הנסתר, כאשר בטקס יום השואה נשבר קולו ורעדו ידיו בעת שהדליק נר לזכר יקיריו – הוריו וחמישה מאחיו, שנספו בשואה. הוא צלח חיים ארוכים ומלאי משמעות כיהודי, ישראלי וקיבוצניק גאה, ולא נכנע לכאב ומוראות המלחמה. משפחה יקרה – חברי הקיבוץ אבלים יחד אתכם על מותו של ינקע'לה, האיש האמיץ ויפה הנפש, שזכינו להיות חלק מחייו הארוכים. זכרו שזור ומאיר את קורות ימי הקיבוץ. תהא נשמתו צרורה בצרור החיים. כתבה רחלי בר דוד
