(20/03/1918 – 29/11/2015)

    (

 – 

)

<< חזרה לאתר הנצחה יצחק דקל נולד: 20.3.1918נפטר: 29.11.2015  דברים על הקבר הפתוח עֲלֵי עֵץ הַפֶּקָן פִּזְרָה הַרוּחַ גַם עַלְוָתִי הַחֹרֶף כְּבַר שָדַד יָדוֹ הַמַּקפִּיאָה חוֹבֶקֶת אֶת גְרוֹנִי חוֹדֶרֶת אֶל גוּפִי לְאַט-לְאַט. זֶה רִיב לְלֹא תּוֹחֶלֶת, קָשֶה וּמַר. סוֹרֵר מוֹרֶה נוֹתַרְתִּי הָעַקְשָן. הַחֹרֶף כָּאן, כַּנִּרְאֶה, לֹא אוּכַל לְהַכְנִיע אֶת הַזְמַן. יצחק פטיש – קטע משירו "יד מקפיאה" יצחק דקל, מאחרוני בני דורו בקיבוץ, נכנע לזמן ועצם עיניו לנצח. סיפור חייו הארוכים, רבי-המעש וההגות, הוא סיפורם של חלוצים וחולמים, שאת נעוריהם קטעה המלחמה האיומה ההיא, אך לא יכלה לרוח האנושית הגדולה שפעמה בליבם. באומץ לב השכיל להישרד ולהציל את נפשו, ולאחר מכן להשיל מאחורי גוו את זיכרונות אֵימֵי הֶעבר והתנפצות האשליות, ולבנות כאן, בקיבוץ, חיים יפים, ארוכים ומלאי משמעות. יצחק וידוקלה, לימים דקל, נולד בשנת 1918 בעיירה וילקומיר שבליטא למשפחה דתית, הצעיר מבין ששה אחים. בהיותו בן 15 עברה המשפחה לקובנה ושם, בנוסף ללימודיו בגימנסיה "תרבות" בשפה העברית, שאותה ניהל אחיו, הצטרף לקן "השומר הצעיר". בקן בלט כמוביל ומנהיג. בגיל 20 נבחר כראש קן "השומר הצעיר" בקובנה, ששמו יצא לפניו בזכות הפעילות האינטנסיבית הרעיונית, הספורטיבית והתרבותית שהייתה בו, אך בראש ובראשונה בהתכוננות לעלייה לארץ. הכל השתנה עם פרוץ המלחמה ב-1939. בספר שכתבו נעמי ויזהר – ילדיו של יצחק - בשם "ראש הקן האחרון בליטא" מתואר הפרק ההירואי של חייו בתקופה ההיא. הרוסים שכבשו את ליטא אסרו על פעילות תנועות הנוער היהודיות והתנכלו להן. הקן ירד למחתרת, אך השלטונות עקבו אחר יצחק, שאף נעצר ונחקר. מאז ועד תום המלחמה נאלץ לחמוק ולהסתתר מפני הרוסים. עם נפילת ליטא בידי הגרמנים הבין יצחק שחייבים להימלט. הוא הצליח לעלות על הרכבת האחרונה שנעה מליטא מזרחה וכך ניצל מגורל הוריו וארבעה מאחיו שנספו. בשנים הבאות נדד בין מקומות שונים, בחלקם בזהות בדויה, מפחד שמא ייתפס על ידי השלטונות. בתום המלחמה לא חזר לליטא כדי לא לראות בעיניו את החורבן הנורא. לימים כתב יצחק על עצמו: "כל הזמן היה לי ברור דבר אחד: יהא אשר יהא, עלי לנסות להגיע לארץ ישראל. על הרעיון הזה לא ויתרתי, ואף שהוא נראה כחלום שאינו מציאותי, חשתי שהוא רלבנטי יותר מתמיד". ב-1945 בתום המלחמה הגיע יצחק ללובלין שבפולין. שם הכיר את נחמה והחל לבנות את חייו מחדש. שלוש שנים נוספות שהו באירופה לבקשת תנועת "השומר הצעיר" כדי לסייע בהעלאת יהודים לארץ מרומא, בוקרשט ופראג. ב-1948 בשלהי מלחמת השחרור התגשם חלומו של יצחק לעלות ארצה. הוא ונחמה בחרו לבוא לכפר מסריק, כי כאן ציפו להם חברים שהכירו מכבר. שנה אחת עבד יצחק בחקלאות בגן הירק ואז נקרא לשמש כמורה ומחנך ל-42 בני נוער עולה, חלקם יתומים – שלימים נקראו "הגושרים", בשל היותם גשר בין ותיקי הקיבוץ לדור השני. הייתה זו ראשיתה של תקופה ארוכה בת עשרות שנים, שבה התמסר בלב ובנפש להוראה וחינוך. נחמה ויצחק נקלטו היטב בקיבוץ והם הרגישו שזה ביתם. זמן לא רב לאחר בואם נולדה בתם נעמי ולאחר מכן בנם יזהר, שהסבו להם אושר רב. נחמה עבדה בענפי שירות שונים לחברים, ושימשה בתפקידים מרכזיים כמו ריכוז ועדת הבריאות, ריכוז קניות ולימים גזברות פנים. יצחק דבק בפעילותו החינוכית והחברתית בקיבוץ. הוא שימש כמחנכם של חמש קבוצות במוסד "נעמן", החל מקבוצת ראשוני הבנים - "עופר", שאותה חינך בכיתות י-י"ב ולימד את כל המקצועות ההומניסטיים. הוא השקיע בכך הרבה כדי לעמוד בדרישות, כי לא רכש עד אז השכלה פורמאלית. במשך 28 שנים עבד בחינוך והוראה וגם בניהול. הוא אהב את העבודה שהייתה, לדבריו, מעניינת ומלאת חוויות, אך כרוכה בלבטים לא מעטים. גישתו הייתה פתוחה ומקבלת וליבו לא היה שלם עם גישת הקולקטיביות הרעיונית, שגררה, לדבריו, את צמצום המרחב האישי של החניכים, וכך כתב: "דגלים רבים דהו, אך דגל אחד לא דהה ולא ידהה לעולם, והוא דגל המאבק האנושי הנצחי למימוש מיטב הערכים האנושיים הגלומים באדם". בשנות ה-70 למד יצחק סוציולוגיה באוניברסיטת חיפה ולאחר מכן נבחר כמזכיר הקיבוץ, תפקיד שבו נשא במשך שתי קדנציות, תוך שהוא משתדל לבזר את המערכת ולהעניק סמכויות מירביות לבעלי התפקידים. בשנים ההן לימד חברים בחוגי ערב. במיוחד זכור החוג לסוציולוגיה ומחשבת הקיבוץ, שפעל במשך כשנה וריכז סביבו עשרות חברים. ב-1978 חזר יצחק לעבוד במוסד "נעמן" בספריה, עד לסגירתו ב-1996. מכאן ואילך עבד בארכיון הקיבוץ כל עוד עמדו לו כוחותיו. הוא היה עֵר לשינויים המבורכים, לדעתו, שחלו בקיבוץ, ואף הוציא חוברת שמתארת את השינויים בשם "קיבוצנו בראי הזמן". מקור האושר הגדול בחייהם של יצחק ונחמה היו ילדיהם נעמי ויזהר ובני זוגם, ששת נכדיהם והנינים. למרות המרחק נשמר עם כולם קשר חם ומחבק. במיוחד שמח יצחק על כך, שילדיו ידעו להעריך את כור מחצבתם ושהיו גאים בערכים האנושיים שהבית העניק להם. כאשר חלתה נחמה טיפל בה יצחק במסירות אין קץ עד לפטירתה. יצחק היקר - פרשת מן העולם בשיבה טובה. בערוב ימיך זכית להיות מוקף באהבה ובדאגה של ילדיך, נכדיך, ניניך ושל חברי הקיבוץ ומוסדותיו. לא נשאר לנו אלא להשתאות על אורך ימיך, צלילותך ותרומתך העניפה ורבת-השנים למען הקהילה שלנו. לבנים, לנכדים ולנינים – חזקו ואמצו ויהיו חייו ופועלו של יצחק נר לרגליכם. כתבה – רחלי בר דודקישור לספר : יצחק דקל ראש קן השוה"צ בקובנא שבליטא  www.yitzhakdekel.com