(19/10/1927 – 02/11/2015)

    (

 – 

)

<< חזרה לאתר הנצחה רות דוקטורס נולדה: 19.10.1027נפטרה: 2.11.2015 רות דוקטורס – דברים על הקבררות נולדה בשנת 1927 למשפחת גרינבאום בעיר פרנקפורט שבגרמניה. בשנת 1933 עם התחזקות הנאצים והפרעות ביהודים חשו הוריה שהקרקע בוערת ועקרו לפריס. גם שם לא שפר עליהם גורלם. הם סבלו ממצב כלכלי קשה ורות חוותה על בשרה קשיי היקלטות בבית ספר צרפתי עם שפה זרה והתגרות הילדים. מצרפת ברחו שוב עם עליית וישי לשלטון, לאחר שהתברר להם שהאב, כמהגר מגרמניה, מועמד לגירוש למחנות עבודה. במשך חודש ימים היטלטלו בספינה והגיעו לפרגוואי. מצבם הכלכלי השתפר במקצת. רות למדה בבית ספר ובגיל 15 החלה לעבוד כאחות בבית חולים. לאחר כ-12 שנות שהות בפרגוואי פרצה שם מלחמת אזרחים אכזרית והמשפחה נאלצה להימלט שוב, תוך שהיא משאירה מאחוריה הכל. הם הגיעו לארגנטינה. לאט לאט התחילו להסתדר בארץ החדשה וכל בני המשפחה – ההורים, רות ואחיה מצאו עבודה. בשנת 1950 נישאה רות בראשונה ונולד לה בן, דני. כעבור 3 שנים התגרשה וגידלה בכוחות עצמה את הילד. בארגנטינה התחזקה זהותה היהודית של רות. היא חוותה וספגה בעוצמה רבה את התרבות היהודית בבואינס-איירס, שהייתה עשירה, תוססת ומפותחת. משנישאה רות ב-1964 לסמי דוקטורס התעורר בה רצון חזק לעלות לארץ ישראל והיא סחפה את בעלה הטרי לכך. ניסיון הקליטה הראשון בארץ – בקיבוצים תל יוסף וכברי – לא צלח והם שבו לארגנטינה לעשר שנים נוספות. שאיפתה של רות לחיות בארץ לא דעכה ובשנת 1975 עלתה המשפחה לארץ שנית והגיעה לכפר מסריק. "מהיום הראשון שהגעתי לכפר מסריק הייתה לי הרגשה שאני בבית" – כך אמרה רות בראיון שנערך עימה כעבור שנים. "במשך כל חיי סבלתי מהיעדר זהות לאומית. הסתובבתי בעולם עם 7-8 דרכונים מכל מיני ארצות. כאן לראשונה קיבלתי את התחושה שאני יהודייה ושאני שייכת לישראל". רות עבדה בקיבוץ במטבח, בכלבו, כמטפלת ורכזת מתנדבים, בסילורה ובדואר, ובשנים האחרונות לעבודתה – באריזית. תחביביה היו רבים: איסוף בולים ומטבעות, סריגה – אך בעיקר – קריאה בספרים. לרות היה עולם פנימי טמיר ועשיר משלה, שרק מעטים מחברי הקיבוץ הכירו. היא הייתה אישה משכילה וקראה ספרים רבים בשפות שידעה – גרמנית, ספרדית, צרפתית, אנגלית ועברית. כשעלתה מארגנטינה השאירה אחריה מאות רבות של ספרים שרכשה. אולם היא חיה כל חייה בתחושת החמצה, על שלא עלה בידה לממש את הכישרונות האינטלקטואליים והאמנותיים הגדולים שהיו חבויים בה. היא חלמה ללמוד לימודים גבוהים או להיות זמרת ולשיר בפני קהל בקולה החם והעמוק או להיות שחקנית. מותו של סמי, בעלה האהוב, לאחר 35 שנות נישואין היה לה קשה וכואב. היא השתדלה כמיטב יכולתה להתגבר על האובדן ולהמשיך לתרום כפי יכולתה למשפחה ולחברה ולהעביר מסר אופטימי. נכדיה – שגיא ואביטל ילדיו של דני ויונתן, בנה של גבי, הסבו לה אושר רב. בערוב ימיה תש כוחה של רות ובשנותיה האחרונות חיה בבית עזר, מוקפת בטיפול מסור ואוהב עד אין קץ מצד כל הסובבים אותה – גבי וכל בני המשפחה וצוות בית עזר. היום זוכה רות להיקבר במקום היחיד בעולם שבו הרגישה מהו בית במלוא מובן המילה, בארץ ישראל ובכפר מסריק, ולהתאחד שוב עם שאהבה נפשה – סמי. בני המשפחה גבי, דני, שגיא, אביטל, יונתן והנין – מתן - אנו משתתפים באבלכם על מות אמכם וסבתכם – אישה מיוחדת ומשכילה שהייתם לה כבבת עינה. ימתקו לך רגבי עפרך ותהא נשמתך צרורה בזיכרון אוהביך. כתבה – רחלי בר דוד