(01/05/1912 – 11/09/1988)
(
–
)
<< חזרה לאתר הנצחה פסיה שפרלינגנולדה: 1.5.1912נפטרה: 11.9.1988זה שלושים ושבע שנים שפסיה לקתה בשיתוק ברוב אברי גופה. החברים ובעיקר בני הקיבוץ לא הכירו את פסיה במחצית שנות חייה הראשונים. פסיה ואחותה פולה גדלו בעיר פולוטסק שבפולין. ההורים היו ציונים ולכן טבעי היה ששתי הבנות בגמר לימדיהן תצטרפנה לקן השומר הצעיר. פולה הבכירה ובעקבותיה פסיה היו פעילות בקן. פולה יצאה להכשרה עם שכבת גילה ועלתה ארצה עם בעלה משה, הם הצטרפו לקיבוץ משמר העמק. שנתיים אחרי כן יצאה פסיה להכשרה ושם הכירה את יצחק, בעלה לעתיד. פסיה ויצחק עלו ארצה במסגרת גרעין "היוצר". בהיות "היוצר" בקיבוץ "במסילה" בנס ציונה, חברי הקיבוץ ובעיקר בני הגרעין יצאו לפרדסים, ל"כיבוש עבודה" וגם לסלילת כבישים.פסיה תמיד התנדבה לעבודות הפיזיות הקשות. היא הצטרפה אל קבוצת בחורים שסללה כבישים. היא היתה מנפצת אבנים ותוך זמן קצר יחסית היתה לבחורה היחידה המקצועית, שידעה להניח סולינג- תשתית לכבישים. היא המשיכה בעבודה מפרכת זאת, כל זמן ששה ההגרעין בנס ציונה. כאשר גרעין "היוצר" השלים את משמר זבולון, פסיה קיבלה על עצמה תפקיד של מבשלת במטח בתנאים הקשים של אז. אחר כך נבחרה כאקונומית. בכפר מסריק נבחרה לנהל את מחסן הבגדים. בכל עבודה היתה פסיה דוגמה למסירות. לא פעם הושמעה ביקורת כי פסיה נאמנה ואדוקה מדי לעקרונות השיתוף והשיוויון.הזוג שפרלינג היו שותפים בכל אירועי הקיבוץ ובכל הגיוסים, שהיו רבים בעת ההיא.לפני שלושים ושבע שנים נולדה רותי במזל טובו לשמחת ההורים. חלפו רק שלושה חודשים מאז השמחה ופסיה לקתה בשטף דם קשה במוח, ששיתק את רוב אבריה בגוף והיא איבדה את כושר הדיבור. זאת היתה התפנית הטרגית שהעיבה על מהלך חייה של המשפחה כולה.גורמי הרפואה היו חסרי אונים ביחס למצבה של פסיה, והיא הועברה לבתי חולים שונים. לא היה מרפא למצבה הקשה ובסוף הובאה פסיה הביתה.פסיה הכואבת והדואבת לא היתה מסוגלת להעלות על דל שפתיה את הדרמה ההירואית המתחוללת בגופה ובנפשה. היא התחילה להאבק על השיקום. מספרת מלכה שמאלי שטיפלה בה, איך פסיה נאבקה בעקשנות עילאית לבטא מילים פשוטות שנשכחו מזכרונה, איך נאבקה לפענח אותיות הדפוס, ואיך למדה לצעוד את צעדיה הראשונים כמובן תמיד בעזרת מלווה. באין לה שיווי משקל, היתה נופלת ללא יכולת לקום. בנסיונותיה לדרוך, היתה שוברת פעם יד ופעם אחרת רגל, וכל פעם גבס על הגפיים. במאבק הזה היום-יומי על השיקום, היתה מעודדת את עצמה כי היא חייבת להמשיך,אסור לה להתייאש למען יצחק בעלה וילדיה הצעירים. בזכות עקשנותה הצליחה לאחר מאבק של שנים לקרוא עיתון ואח"כ ספרים, ובזכות תרגילי דיבור יגעים חזר אליה כושר הדיבור.יצחק עשה הכל כדי להקל על פסיה בצער ללא נשוא שפקד אותה עם מותו של יהודה בנם בן ה-23 . הוא עמד על כך שלמרות מגבלותיה תהיה מעורה בחיי הקיבוץ ותשתתף ברוב הארועים. הוא עזר לה להגיע לחדר האוכל, או לקולנוע ואפילו להצגות מחוץ לקיבוץ.אך מלאך המוות לא פסק לתעתע ולהתאכזר למשפחה הזאת. הפעם הוא פגע בנקודה הרגישה והכואבת ביותר . יצחק שהיה משענתה העיקרית של פסיה, חלה במחלה אנושה. תוך זמן קצר הועבר לבית אבות מחוץ לקיבוץ ופסיה נשארה גלמודה בבית ודואגת לשלומו. פעמיים הצליחו להביא את פסיה לבקר את יצחק בבית האבות, בפעם השלישית הביאו אותה לבית הקברות, כדי להפרד מאהוב ליבה לעולמים...השכול והכשלון, הצער וחוסר האונים לא פסקו במשפחה. לפני שש שנים נפטרה אחותה פולה, אהובת נפשה של פסיה. לפני 4 שנים נפטרה דינה אחותו של יצחק.פסיה נשברה ברוחה ומאסה בחיים. היא ביקשה למות, אך על כרחה נאלצה להמשיך ביסורי גוף ונפש עד הסוף המר.השבוע ערב ראש השנה, נדם ליבה של פסיה לעד. תם מאבק הירואי בצער ביסורים ובשכול. אנו משתתפים בצערם של רותי ומשפחתה ואלינו ומשפחתו וקרובי משפחה אחרים. מי יתן ולא ידעו עוד צער. יהי זכרה ברוך. אריה הללי.
