(02/11/1924 – 13/11/2014)
(
–
)
<< חזרה לאתר הנצחה לאה שמירנולדה: 2.11.1924נפטרה - 13.11.2014 "כל חיי למדתי לתת, לחיות חיים של עשייה, נתינה וקשר עם הסובבים אותי".כך העידה לאה על עצמה באחד מהראיונות הלא מעטים שנערכו עמה במשך השנים. היום, בשלהי הסתיו, ביום אפור וסגרירי אנו מביאים אותה לקבורה. השדות החרושים והזרועים הממתינים לחורף עומדים כמשמר כבוד למסעה האחרון של לאה, שהשקיעה את כולה בעשייה ובנתינה לזולת.לאה נולדה בשנת 1924 בהנובר שבגרמניה בשם לנה שליכטרמן. משפחתה הייתה דתית והיא הייתה הצעירה מבין הילדים –שלוש בנות ובן. בילדותה חוותה את היחס הנורא כלפי היהודים בגרמניה דאז. היא נכחה בליל הבדולח, שבו המון פרוע התנפל בברוטליות על יהודים מפוחדים וחסרי מגן, היכה בהם והרס את בתיהם ורכושם. מספר חודשים אחר כך, כשכל בתי הספר היהודיים נסגרו, עלתה לאה בת ה-14 לארץ ללא בני משפחתה במסגרת "עליית הילדים" (שכן בשל גילה הצעיר לא נכללה ב"עליית הנוער").עם בואה לארץ חיה במשך שנתיים בתנאים קשים בפנימייה לילדים בירושלים בשכונת תלפיות. לאחר מכן אישרה לה הסוכנות לעבור ל"עליית הנוער" והיא עברה לקיבוץ עין גב, שם התקבלה בסבר פנים יפות וחמימות רבה. בתקופה זו אבד לה הקשר עם בני המשפחה בגרמניה, ומאוחר יותר התברר לה שאביה נלקח למחנה ריכוז ולא שרד. גם שאר בני המשפחה נספו ולא שרדו את המלחמה, מלבד אחיה שהיה בארצות הברית. לימים מצא בנה גיורא את קבר סבו בברלין.מעין-גב עברה הקבוצה של לאה לקבוצת הכשרה בפרדס חנה ואחר כך לרחובות, ל"גבעת הקיבוצים" ושם עבדה לאה בלילות יחד עם שאר חברי הקבוצה בייצור בסתר של חומרי לחימה עבור ה"הגנה". בשנים אלה נישאה ונולדה בתה נורית.לאחר שנסגר המכון ברחובות עלתה הקבוצה להתיישבות במעגן מיכאל. לאה ומשפחתה עזבו את הקיבוץ, אך לאה חזרה לשם לאחר גירושיה עם שני ילדיה נורית וגיורא. במשך שנים רבות שמרה לאה על קשרי החברות עם חבריה ממעגן מיכאל והם התראו כל שנה.לכפר-מסריק הגיעה לאה בעקבות נישואיה לחיים, שהיה חבר הקיבוץ מזה מספר שנים. יחד עם חיים, שהיה מפורסם בכישוריו האמנותיים כרקדן ומוסיקאי, הקימו משפחה מלוכדת ויפה עם ילדיהם מהנישואים הקודמים ועם נעמי בתם המשותפת.חיים ולאה היו מעורים בכל נימי נפשם בחיי הקיבוץ ומילאו בו תפקידים רבים מלאי אתגר. לאה, שעוד במעגן מיכאל הייתה אקונומית, מצאה מייד אפיקים למרץ שלה, ליכולתה ליצור קשר עם אנשים ובעזרת הסדר הייקי המוקפד שבו התנהלה. היא עבדה שנים כמטפלת במוסד, כמחסנאית הבגדים, בריכוז קניות ועוד. אך גולת הכותרת של תרומתה החברתית הייתה בעבודתה בת עשרות השנים עם המתנדבים שהגיעו לקיבוץ. לא בכדי זכתה לתואר "האמא של המתנדבים". הייתה זו עבודה קשה, ורצופת קשיים ובעיות, אך מלאת סיפוק עבור לאה. היא יצרה עם המתנדבים קשרי ידידות, הבנה ותמיכה. לאה הבינה את קשייהם של המתנדבים ומה הם מרגישים, ובעיקר – ידעה להקשיב. אולי פרידתה בגיל כה צעיר ממשפחתה בגרמניה הכינה אותה ליכולת להזדהות עם התמודדותם בקשיים בארץ. אך מעל הכל היא פשוט אהבה אותם. במשך השנים זכתה לקבל מרבים מהם מכתבי תודה והוקרה.בזכותה- שהותם בישראל הייתה עבורם חוויה חיובית ואוהדת והם היו לשגרירי המדינה בחו"ל לאחר שובם לארצם. בזמן מלחמת המפרץ נפסק זרם המתנדבים והוחלט בקיבוץ לסגור את הענף. לאה, שראתה בעבודתה שליחות ציונית הצרה על כך מאוד, אך לא היה בכוחה לשנות את ההחלטה.גם בתוך ביתה השרתה לאה אופטימיות ואהבה.את נכדיה חיבקה בחום והם זוכרים את אוסף האלבומים שלה, שבהם דפדפו, את אוסף המיניאטורות הערוכות בקפידה על המדף, את ארוחות הבוקר המושקעות בשבת, את עוגת הביסקוויטים ועוגת הגבינה וביצי ה"קינדר".בערוב ימיה הלכידות המשפחתית לא פסה גם כאשר חיים נפטר וכוחה תש. בהיותה חולה, זכתה לאה לטיפול מסור ואוהב מבני משפחתה ומעובדי בית העזר וזכתה לחיות את שנותיה אחרונות בכבוד.נורית, גיורא ונעמי – חברי הקיבוץ שותפים אתכם באבל על מות אמכם שידעה למצות את חייה, תוך כדי הסתכלות על הטוב והתמקדות בעשייה ובאהבה. לנכדים עופר, איתי, לירון, יונתן, דיווי, רענן וזהר, נטלי, נרי, נהר ונירון– סבתכם היא דוגמא ומופת לשיתוף פעולה, אכפתיות, אופטימיות ואהבה שלאורם ראוי לחיות. נוחי בשלום על משכבך. כתבה: רחלי בר דודהדברים הקטנים שאני זוכר לך לאהאני עוצם עיניים ובדמיוני רואה את העוגה שלך מגבינה ששום עוגת גבינה לא תשווה לה. זוג גרביים או חולצה שתמיד הצעת לי. עד היום אני הולך עם אותן חולצות מבד דק אוורירי שנתת לי. ב"תמורה" ודרך נימוס ייקי, ביקשת שאנקה את אריחי החרסינה של המקלחת "כי חיים לא בא לו להתעסק עם דברים קטנים פעוטים שכאלה", אמרת לי, אני, שידעתי שלך הם כל כך חשובים, בקלות התנדבתי לצחצח אפילו את הברזים.דברים כל כך קטנים לעומת האירוח שלך ושל חיים, והשקט שמצאנו אצלכם מהקטיושות. מאלה הדברים הקטנים בנויים החיים ולזכותך אני אותם זוכר לך.גם מתנות קטנות ידעת להוציא משרוולך כמו קוסם ולתת לי ולרינה. זכור לי כי את מחירו של הרכב הראשון שקנינו רינה ואני, את חלקו הגדול קיבלנו ממך ומחיים. עוד משהו שנשאר בזיכרוני לזכותך.היום אנחנו נפרדים ממך ואני יודע כי ראיתי- שחייך בסך הכול ולמרות הכול היו בסדר. במדרכות הקיבוץ שבין עצי הפקאן רכבת על אופנים כחלק מהנוף.אם יש עולם אחר - עצים, נופים וארץ לא נודעת, את בטח תמצאי דרכך בין השבילים- כמו שמצאת בקיבוץ. אברהם מורדו
