(16/07/1913 – 15/01/2008)
(
–
)
<< חזרה לאתר הנצחה ברוך שמאלינולד: 16.7.1913נפטר: 15.1.2008 סבא יקר שלי.."תשמע סיפור" אמר לי סבא ברוך, "אתמול בערב התקשר אלי קובה וביקש שאבוא לעזור לו לפתוח צנצנת של חמוצים, הוא פשוט לא מצליח . עליתי על הקלנועית , נסעתי לקובה, וצ'יק צ'ק פתחתי את הצנצנת... וחזרתי הביתה, ושוב הטלפון צלצל, קובה על הקו" "ברוך", הוא אמר שכחת את מקל ההליכה שלך!""אני רוצה להגיד לך" אמר סבא ברוך. "שאני מציע שזקנים לא יוולדו!".פעם נוספת ששכח את מקל ההליכה, כבר היתה לסבא הצעה אחרת- "אני מציע", כך אמר , "שיפזרו מאה מקלות הליכה ברחבי הקיבוץ, כך אוכל לשכוח את המקל שלי ותמיד יהיה בנמצא מקל – אם אזדקק".סבא יקר, בחרתי לפתוח בשני סיפורים קטנים שלך שמתארים את האדם המיוחד שהיית. סבא שיודע לקרוץ לחיים, והחיים קורצים לו בחזרה. רגיש אינטלגנטי, יצירתי בעל מעוף, ערני, מודע, ביקורתי, מכיר במגבלותיו ויודע את סגולותיו. אבל מעל לכל אלה, בעל יכולת נדירה להבין את הסיטואציה האנושית. בעזרת חוש ההומור שלך ידעת לגעת באנשים שסביבך, לבנות גשרים אל הנפש שניצבת מולך, להעלות חיוך על פניו של תינוק, ילד, זקן או חולה – וכמו במעשה קסם – תמיד הצלחת.מישהו פעם אמר לי שבכל הומור יש גם קצת צחוק. וזה נכון כי הרי הומור טוב תמיד צריך לגעת בבטן הרכה. אני יודע שאצלך, סבא ההומור היה לא רק חבר אלא גם כלי תקשורת, אמצעי הגנה ודרך חיים. נקודת מבט על העולם. ואולי דווקא, נקודת מפלט.איבדת את אמך בעודך ילד, עלית לארץ, אח"כ איבדת עוד אב ואחים במלחמה. היית שייך למפעל הגדול של הקמת המדינה, שרעש גלגלי ההיסטוריה פועם מסביב, וההומור היה גלגל העזר שלך.אהבת את מה שמציעים החיים, היית כל כך סקרן לטעום מהם. אהבת לקרוא, לשמוע מוסיקה. קצת אחרי שסבתא נפטרה, בחופש שבין כיתה ו' ל-ז', הייתי בא אליך והיינו שומעים יחד תקליטים. אני זוכר איך היית יושב בעיניים עצומות ומנצח בידך על הסימפוניה הספרדית של לאלו או על הקונצ'רטו לכינור של מנדלסון. נתת למוסיקה למלא את החלל הגדול. אותי לימדת להקשיב לקולות הפנימיים , אלה שמניעים את העלילה. ובאותו הקיץ , אני חושב שגם נהיינו חברים טובים. בשנים שחלפו מאז, החלפנו כל כך הרבה ספרים ושירים והיית כל כך פתוח לעולם המשתנה, ידעת לקבל באהבה את המוסיקה של ברהמס ומוצרט אבל לא נרתעת מבוב דילן, שלום חנוך או לו ריד. לא היתה בך יוהרה כשצללת לתוך ספר או שיר חדש ולי היתה זכות גדולה ללמוד ממך.איזה מין חיוניות היתה בך? בגיל 90 פלוס עוד קראת בתיאבון ספר עב כרס על חייו של סטאלין או את "אלה תולדות" של אלזה מורנטה. אני חושב ששתי התכונות האלה, אהבת החיים וההומור, הן שהביאו אותך לאריכות ימים. בעזרת תכונות אלו ידעת להשאר חיוני גם שהגוף נתן את אותותיו.ידעת לחיות בהרמוניה עם עצמך ועם הסביבה.עוד תכונה נהדרת שנגזרת מההומור היא השובבות. בעצם תמיד היית שובב. משהו מהילד שבך נשאר איתך לאורך כל הדרך. אני זוכר שסיפרת לי שהיית הכי שובב בכיתה, אבל איכשהו תמיד המורים סלחו לך, כי היית תלמיד טוב.אהבתי במיוחד את הדרך שבה בחרת לספר את הסיפור. לדוגמא, כששאלתי אותך על סיפורים מלפני קום המדינה. סיפרת איך לימדו אתכם לזרוק רימון, ואיך הגיע תורו של ליסי, שמרוב בהלה זרק את הרומן אחורה למקום שבו ישבתם כולכם... וכולם נסו על נפשם.הרבה סיפורים שלך רצים לי עכשיו בראש, ולמרות שכולם בלשון עבר, משהו מהרוח החיה שבאישיותך גורם לכולם לגעת בלב. ראית בחיים זכות וברכה.המשורר הפורטוגלי פרננדו פסואה כתב:לו יכולתי לנגוס בארץ כולה ולחוש בטעמה,ולו הארץ היתה נגיסה, הייתי מאושר יותר לרגע..אך לא תמיד אני רוצה להיות מאושר.צריך להתאמלל מפעם לפעםבשביל היכולת להיות טבעי...הרי לא הכל ימי שמש,והגשם, כשהוא חסר מאד, מבקשים אותו.לכן אני לוקח את האומללות עם האושר בטבעיות, כמי שאינו תמהשיש הרים ומישוריםושיש צוקים ועשב...מה שצריך הוא להיות טבעי ורגועבאושר ובאומללות,להרגיש כמו מי שמביט,לחשוב כמו מי שהולך,וכשנוטים למות, לזכור שהיום מת,והשקיעה יפה ושיפה הוא הלילה הנשאר...ככה זה וכך יהיה...עכשיו תנוח בשלום ליד סבתא והחברים "מהפרלמנט", כולם שם מחכים לך: סבתא מסדרת את הבגדים, פטיש כותב שיר, וקובה מחזיק בירה ביד ונאבק עם צנצנת חמוצים. בטוח שתעשו שם שמח...זהו סבא, צריך להפרד. כל כך קיוויתי לפגוש אותך בקיץ על המרפסת, לספר חוויות, לצחוק. וכל כך עצוב לי שלא נפגש עוד. אני מרגיש בר מזל שהיה לי אותך, השארת לי חותם גדול לחיים. ואני אומר תודה גיא
