(12/01/1923 – 27/01/1998)
(
–
)
<< חזרה לאתר הנצחה שטרן שלמהנולד: 12.1.1923נפטר: 17.1.1998 המוות מדלל את שורותינו. אנחנו נפרדים מחברנו שלמה, אשר עזב אותנו לעולמים.שלמה נולד בדורטמונד אשר בגרמניה. שלמה היה אדם עמלני. רק סיים את חוק לימודיו התחיל לעבוד בבית חרושת ללבנים לעזור בפרנסת המשפחה.בליל הבדולח, הידוע לשמצה, שהה עדיין בגרמניה. נרדף ע"י האספסוף הנאצי ברח יחד עם אביו לתחנת המשטרה הקרובה, אמו כבר גורשה לפולין. למחרת בבוקר בדרך הביתה ראה את החלונות המנופצים של החנויות היהודיות, את הרהיטים השבורים המתגוללים החוצות, ואת העשן המיתמר עדיין מבתי הכנסת השרופים. הבית שלהם היה נעול וחתום על ידי הנאצים. בו ביום הודיע לאביו, שהוא עוזב את גרמניה ויהי מה, והוא בןחמש-עשרה בלבד.וכך שלמה ארז תרמיל ויחד עם אחד מחבריו נסע לגבול ההולנדי. בערב ניסו לחצות את הגבול בחשאי, נתפסו ע"י המשטרה ההולנדית והחזרו לגרמניה. בתחנת המשטרה הגרמנית סיפרו את האמת: "אנחנו יהודים ובורחים מגרמניה". באותו הלילה ליוו אותם הגרמנים אל הגבול הצביעו על שביל המוביל לתוך הולנד, ואמרו להם : "לכו ישר-ישר והתרחקו מה שיותר מהגבול" כך עשו ובהגיעם לאמסטרדם הקהילה היהודית טיפלה בהם. כעבור שנה עלה שלמה ארצה במסגרת עליית הנוער ונקלט בקיבוץ הזורע.היו אלה ימי מלחמת העולם והיטלר כבש ארץ אחרי ארץ, שלמה החליט להתגייס לצבא הבריטי. מדריך החברה תפס אותו בלשכת הגיוס ושיכנע אותו לחזור להזורע והשאר עם חבריו. שלמה נכנע. אך כשצבאות רומל התקרבו לא-עלמיין שלמה התגייס לפלמ"ח למאבק הצפוי על ארץ ישראל. הוא שוחרר מהפלמ"ח מטעמי בריאות וחזר אלינו לכפר-מסריק.בשנת 1945 גוייס על ידי ההגנה ליחידת סיור. אנחנו זוכרים אותו משוטט בשדות ומצייר מפות, אותן מפות ששרתו את צה"ל אחר כך במלחמת השחרור. באביב 1948 אנו מוצאים אותו עם כוחות ההגנה בבאלד-אל שייך ובגבעת נפוליאון במבואותיה של עכו.כאשר ההגנה הפכה לצבא ההגנה לישראל שלמה נשלח לקורס הקצינים הראשון ובסיומו התמנה לקצין מודיעין של גדוד 21 בחטיבת כרמל. הוא השתתף בקרבות החטיבה ב-1948 עד לשחרורו.סוף סוף הגיע הביתה, לכפר מסריק. שלמה עבד בכל מקום נדרש: בבית חרושת נעמן, בשדות הפלחה ושנים רבות במילובר.בשנת 1950 התחתן עם מרים, נולדו הילדים ויחד גידלו אותם ושמחו בהתפתחותם. שלמה היה אדם ננוקונפורמיסט וביקורתי, ובתור כזה לא קל היה לו לחיות בחברה הדוגלת באידאולוגיה נוקשה ולעתים מוכת עיוורון. אחרי שנים נוכחנו, שהוא לא פעם הקדים לראות דברים, אותם אנחנו אז לא ראינו או לא רצינו לראות.אנחנו נפרדים ממך, שלמה. אדמה זאת , אותה חרשת וזרעת בשנותיך הטובות, תכסה את ארונך. תנוח בשלום. אתה תחסר לנו. זאב יעקב. לאבא וסבא שלנו,עברה שנה מאז מותך ואני כבר כמעט לא מצליחה לחשוב עליך בלי לבכות. התמונות שלך מפוזרותכאן בכל הבית ובאלבום, מכרת בשבילנו לימים היפים שבילינו כאן ביחד, ובשנים האחרונות בריחה קצרה בשבילך מהחוליים, הדאגות, והבדידות שהיו חלק גדול מחייך.רוני שואל הרבה: "למה לא נראה שוב את סבא, איפה סבא, למה הוא חולה ולמה הוא מת?" ומזכיר לנו הרבה מה אהבת לעשות. ולאט לאט זה חודר לתודעה-אתה באמת איננו!אף פעם לא תבוא יותר , ואף פעם לא תהיה יותר בבית שלך/שלנו, ואף פעם לא תתקשר פעם בשבוע (מינימום) ותספר מה שלומך, מה שלום המשפחה, החברים, השכנים, מה שלום הפוליטיקה, ואני אף פעם לא אספר לך יותר עלינו לא אשאל: "מה קורה בקיבוץ?"אני יודעת שכאב לך שהיינו כל כך רחוקים פיזית, כשהקרבה הנפשית ביננו היתה כל כך טובה.אבל כדרכך, דרך שתמיד הערכתי ניסית לא להתערב ולהשאיר את ההחלטה בידי. מה גם שזה נתן לך "תירוץ" לנסוע לחו"ל, מה שכל כך אהבת- להמריא לארצות רחוקות,ולמקומות ילדות מוכרים ואהובים בגרמניה מולדתך , ולחזור משם שוב לבית בטוח ומלא הזכרונות, בית שהיה פעם ממש בית : אמא, אבא, ושלושה ילדים, ועד שלא הלכת מאיתנו אפילו ידענו איזה בית היה זה בשבילנו – אפילו לבד, אפילו רק אבא.אני כל כך מתגעגעת אליך אב והימים שעוברים לא משנים כלום. להיפך, הגעגועים גוברים וכמעט כואבים. אבל המחשבה שאולי אתה כבר לא סובל, כבר לא לבד נותנת לי להיות עם הידיעה שאף פעם לא אראה אותך יותר ולא אזכה שבו לחיבוקך, ונשיקה ומילה טובה, שרק אבא יכול לתת.אני אוהבת אותך כל יום וכל יום כמו תמיד.יהיה זכרך ברוך. מאיה, בוב והילדים.
