(17/02/1914 – 13/06/2007)
(
–
)
<< חזרה לאתר הנצחה חיה ראובנינולדה: 17.2.1914נפטרה: 13.6.2007 שוב אנו עולים לתל שלנו ללוות חברה שהלכה לעולמה.היום אנו נפרדים מאחת שהיא מראשונות הראשונים , מאלו שחייהן וחיי הקיבוץ חד-הם.חיה נולדה בקומרנו עיר באיזור בברטיסלבה שבצ'כסלובקיה . הוריה היו אדוקים מאש ושמרו על קיום המצוות.במשפחתה היו עשרה ילדים וחיה היתה האמצעית. המצב בבית היה קשה, האב היה המפרנס היחידי.למרות שההורים היו דתיים, כל הילדים , פרט לבכור, בחרו להצטרף לקן השומר הצעיר שריכז בתוכו את רוב רובו של הנוער היהודי בעיר. היה זה קן פעיל ותוסס. חיה השתלבה בקן ומילאה תפקידי הדרכה ופעילות תרבותית, בעיקר שירה וריקודים, תחומים שאהבה מאד.בגמר ביה"ס היסודי החליטה לנסוע לקרובי משפחתה באוסטריה ושם התקיימה כעוזרת בחנות. בגיל 18 חוזרת לזמן קצר הביתה ומשם להכשרה לקראת עלייתה ארצה. בהכשרה פוגשת חיה את גבריאל והם מתחתנים ובשנת 1933 עולה הזג ארצה והם מגיעים לקיבוץ "צ'כו-ליטא" שישב בבת-גלים שבחיפה.התנאים היו אז קשים מנשוא. הזוג הצעיר שהיה למשפחה הראשונה בקיבוץ, נאלץ לגור יחד עם עוד שמונה חברים בצפיפות בפחון מאולתר ולוהט."היינו אכזריים לעצמנו מכורח התנאים הקשים" אמרה חיה, "ללא כל פרטיות וללא כל אינטימיות". אולי בגלל התנאים לקתה במחלת עור קשה ולא פעם התגנב היאוש ושברון הלב. חיה סיפרה שהסבל היה רב, כולם עבדו עבודת פרך ממש, ורק גבריאל הוא שחיזק את רוחה כל פעם.בנובמבר 1934 צלצל הפעמון בקיבוץ ובישר לכולם כי נולד הבן הבכור.התאסף הקיבוץ כולו והחליט כי שמו בישראל יהיה עוזי. הקיבוץ חש שזהו הילד השייך לכולם וכך גם התייחסו אליו. חברים אהבו להחזיק אותו, לשחק איתו ולהצטלם איתו.למזלם של ההורים והקיבוץ היתה בקבוצת העולים הראשונה מטפלת תינוקות מדופלמת. היא העניקה בטחון להורים ולקיבוץ הצעיר שלא היה מנוסה בגידול ילדים וחיה היתה הראשונה שקיבלה שיעורי אמהות בקיבוץ. לא היה פשוט לגדל תינוק בתנאים אלו. חיה עבדה יום שלם ובהפסקות רצה להניק את התינוק. כאשר הקיבוץ עבר למשמר זבולון שבקריית חיים דאגו החברים להקים צריף לילדים הראשונים. בזמן המלחמה פונו הילדים בני ה 4-5 למשמר העמק וביניהם גם עוזי. חיה נלוותה אליהם. לאחר המלחמה עבדה שנים בבתי הילדים בקבוצות גיל שונות. לאחר המלחמה נולדה אורנה. בבית התינוקות לא היה מקום לתינוקת החדשה , לכן הכניסו מיטת ילדים לחדר ההורים שהיה ללא שירותים וללא תנאים מתאימים ובכל זאת , חיה מספרת כי זו היתה מחצית השנה המאושרת ביותר בשבילה.בשנותיה הארוכות בקיבוץ עבדה בעיקר בטיפול ובחינוך ומאוחר יותר עברה לקומונה ועבדה שנים במסירות ובהתמדה ליד המעגלה בגיהוץ בגדים ומצעים. ביום בו פרצה מלחמת יום הכיפורים לקה גבריאל בשטף דם במוח וחצי מגופו שותק. בעזרת עוזי הביאה חיה את גבריאל לבית החולים.למחרת היום גוייס עוזי למלחמה ברמת הגולן ולפתע שונו כל חייה ללא הכר. גבריאל שתמיד תמך ןסעד אותה, היה עכשיו זקוק לסיעוד והקיבוץ לא היה ערוך לכך, והכל נפל על כתפיה הצרות. קשה היה להחזיק מעמד באותם ימים קשים, גם בשל העומס וגם בשל החרדה לחייו של עוזי בזמן המלחמה, ביולי 1974 נפטר גבריאל. שוב היתה זו אורנה הבת והחברה המסורה, שהקלה על הבדידות.במשך השנים נולדו לעוזי שלושה ילדים" אלון, אורית, ונמרוד שהעשירו ו"האשירו" אותה בנינים: אביה, עמוס, תומר רחל יואב ואחינעום, שמהם רוותה שמחה ונחת.שנים שלוות יותר עברו על חיה בקיבוץ עד ששוב ושוב התערערה בריאותה ובסופו של דבר נאלצה לעבור לבית-העזר שלנו. כאן זכתה לטיפול מסור ואוהב של אורנה ביחד עם הצוות כולו.בתקופה האחרונה שוב הורע מצבה בגיל 93 היה נראה שחיה אבדה את רצון החיים שפיעם בה והיא ביקשה לא פעם-"מספיק אני מוכנה ללכת". ואכן אתמול עזבה את העולם בשקט ובצניעות שכה אפיינו אותה כל ימיה, כמעט ללא קול.עם אורנה ועוזי, עם הנכדים והנינים וכל המשפחה הגדולה שמסביבה, אנחנו אתכם בשעתכם הקשה וכולנו מתנחמים בידיעה שזה היה רצונה וחיה נחה עכשיו מנוחת עולמים אמיתית. יהי זכרה ברוך. כתבו עפר ואברהם על פי דברים בארכיון.כשאני חושב עליך, סבתא, אני חושב על אהבה שאינה תלויה בדבר.כל כך אהבתי אותך, סבתא.וככל שחלפו השנים אפילו אהבתי אותך יותר.ואני יודע סבתא, שגם אהבתך אלינו היתה אהבה שאינה תלויה בדבר.אהבתי את הצניעות שלך, את הביישנות. את היכולת להסתפק במועט, חוץ מכמה ממתקים, כמובן...אהבתי את היכולת שלך לספר לי דברים אמיתיים על חייך ותחושותיך כאן עכשיו, כמו גם על העבר הרחוק, כשנשלחת , בעודך ילדה, אל הסבים בהונגריה שכל כך אהבת. הרגשת שם יחידה ומיוחדת. וכשחזרת משם אל בית הוריך שהיה חם, אך גם קשה וגדוש אחים- מתחרים, אמרת לאמך בתמימות של ילדה ש"אצל הסבתא יותר טוב". עד היום , כך סיפרת, את זוכרת את המבט של אמך שכל כך נפגעה. והוספת שאפילו עכשיו, את מתגעגעת אליה...וכשהיית נערה בבית הספר, יצא שנכשלת באחד ממבחני המתמטיקה וחשבת שזה סוף העולם. לא יכולת לשאת את הבושה. לכן הלכת לגשר שמעל הנהר, כדי לקפוץ למימי הדנובה. נו, ונו... שאלתי אותך, מה קרה בסוף? בסוף לא קפצתי ענית. פחדתי. גם את חוסר הבטחון והשבריריות החזקה שלך סבתא אהבתי.ואת הדאגה שלך, כמו כל סבתא, כשהייתי מתקשר מרחוק והיית שואלת בדאגה אם אכלתי כבר ארוחת ערב. תמיד חשבתי לעצמי, האם את יושבת ודואגת בקשר לענין, גם בימים שאינני מתקשר?אהבתי את העובדה שלא אהבת את הקיבוץ, אבל עשית את זה כמו כל דבר אחר, בשקט, בצניעות ובקבלה שלמה.בכלל, אני רוצה לספר לכ מי ששומע שסבתא שלי ידעה לקבל כל דבר בהבנה.היא מעולם לא שפטה משהו או מישהו וזה כל כך יפה.הייתי חושב עליך כעל "סבתא חמודה", בחמידות שהיא כמעט ילדותית שפשוט בא להגן עלייה, לחבק ואז להביט לך בעיניים ולראות את החיוך הביישני או הצחוק הכמעט מתנצל.אני עדיין שומע את אותו הצחוק, כמו גם את השריקה המיוחדת רק לך ואת אותו השיר שהיית שרה לנו, כשהיינו קטנים.נהנה להיזכר ברגעים הקטנים כשהיינו הולכים לעשן יחד סיגריה, כמעט בהחבא, כמו זוג תיכוניסטים נלהבים לעשות משהו אסור.מתגעג לשמחה שלך , כשהיית קמה בחיפזון מכורסת הטלוויזיה, כולך אושר, לחבק אותנו, כשאנחנו נכנסים בדלת לביקור בחדרך בקיבוץ, שנשאר תמיד אותו הדבר, עם ספות הבז' האפורות וכיסאות הנוח שבמרפסת והריח הזה של כפר מסריק והתמונות והצדפים מהים שכל כך אהבת.עצוב להפרד ממך סבתא. גם אם זו דרכו של עולם וגם אם הגעת לגיל שבו בדרך כלל נפרדים.ולאלו שירצו לפגוש אותך שוב, רק אומר, שמעתה, עליהם להיות בני אדם טובים. כי סבתא שלי, וזאת לא קלישאה, נמצאת בגן עדן. נמרוד ראובני- נכדך
