(18/01/1920 – 17/09/2018)

    (

 – 

)

<< חזרה לאתר הנצחה יפה קראוס – דברי פרידה על הקבר הפתוח אנו נפרדים היום מחברתנו יפה, שלהלכה לעולמה שבעת ימים. למעלה משבעים שנה חיה כאן, בכפר מסריק, בזוגיות של אהבה ודאגה הדדית עם בן זוגה חיים, שנפטר לפני שנים אחדות. יפה נולדה בשנת 1920 למשפחה יהודית מסלובקיה, כבת רביעית לאחר אחות ושני אחים. אביה נפטר בהיותה תינוקת וכעבור מספר שנים נישאה האם שנית לגֵר. לפני פרוץ המלחמה הגיעו אחיה ואחותה הבוגרים לארץ. כאשר פלשו הצבאות הנאצים לסלובקיה הוכיח אביה החורג לשלטונות שהוא ארי טהור ואמה הייתה מוגנת על ידו, אך היא עצמה נאלצה לברוח החלה במסכת נדודים מעיר לעיר, להונגריה ולרומניה, וניצלה בדרך לא דרך. בזכות המראה שלה לא זיהו אותה כיהודייה והיא סייעה בהעברת ניירות במחתרת. גם כשנתפסה הצליחה לברוח. לבסוף עלתה ארצה עם חברים מ"השומר הצעיר" על סיפונה של אוניה טורקית. גורל בני משפחתה היה מר – אחיה אמנם ניצל, אך ואשתו ההרה נרצחה באושוויץ. אמה ואביה החורג נרצחו אף הם מאוחר יותר, וכן רבים מקרובי המשפחה המורחבת. יפה הגיעה לארץ לקיבוץ העוגן, והכירה את חיים ושם נולד בנם הבכור אורי. לכפר מסריק הם הגיעו כי רצו לחיות לצד בני משפחתם – שמואל קראוס – אחיו של חיים, ויצחק בורגר – אחיה של יפה. כאן נולדו ילדיהם עידית ורני. יפה עבדה במקומות עבודה שונים בקיבוץ. תקופה לא קצרה עבדה ב"נעמן" במחלקת הקישוט. כל ילד שנולד במשפחתה קיבל עם הולדתו סט כלי אוכל מהודר שעליו מוטבע שמו. גם כל תינוק שנולד בקיבוץ קיבל ספל שהועבר לבית התינוקות. בסיום עבודתה ב"נעמן" חזרה יפה לעבוד בקיבוץ ושנים רבות עסקה בתפירה. בעוד שחיים היה פעיל בקיבוץ כחבר בוועדות שונות, הייתה יפה ספונה בחיק משפחתה, שלה הייתה מסורה ללא גבול. אשת חיל הייתה – מטופחת ומסודרת ובעלת תבונת כפיים. לכל ילדיה ואחייניה תפרה תחפושות לפורים ואפתה עוגות לימי ההולדת. אבל בעיקר העניקה לילדיה ונכדיה אהבה, מסירות וחום. ליפה היה עולם פנימי עשיר שאותו הכירו מקורביה. היא אהבה ללמוד ויצאה במרוצת השנים לקורסים רבים בנושאים מגוונים שבהם התעניינה, ואף הרבתה לקרוא ספרים בשפות שידעה – סלובקית, הונגרית, גרמנית ועברית. חדה כתער הייתה, צלולה וברורה. ידעה בדיוק מה היא רוצה וידעה להעריך את המחוות הקטנות והגדולות של החיים. ידעה להעניק מטובה לאהוביה וקרוביה. אהבה סדר ומשמעת. אולי פה טמון סוד חייה הארוכים. יפה התמודדה בהצלחה עם בעיות בריאות לא קלות, שליוו אותה כל חייה, זאת על ידי שמירה על אורח חיים בריא ללא פשרות. היא שלטה על הנעשה סביבה באופן מלא ולא אהבה שיפתיעו אותה. בערוב ימיה, כך מספרים קרובי משפחתה, הציפו אותה הזיכרונות מאֵימֵי המלחמה הנוראה ולא הרפו. וכך כתבה בשיר שקראה לו "ללא דמעות": בצרור שקיבלתי מאחותי צילומים מצהיבים, מכתבים מתפוררים, בצילום אחד הדודה עם אחייניה באחד הדוד עם ילדיו. כולם שמחים, כולם מחייכים אני בוכה בלי דמעות, בעיניים יבשות בוערות קוראת את מכתבה האחרון של אימי, אין דמעות ליבי בוכה בלי דמעות. אין קבר להניח עליו פרח, להזיל דמעה. אני אישה זקנה חצוייה בין געגוע ואבל על משפחתי הגדולה שאבדה לבין אושר ללא גבול בקירבת משפחתי הקטנה, מאושרת, אך בוכה ללא דמעות. לך, יפה יקרה, יש קבר. השכלת לבנות חיים יפים וארוכים בכפר מסריק, ובזיקנתך היית מוקפת במשפחה תומכת ואוהבת ובמטפלת המסורה אלווי. אנו חברי הקיבוץ משתתפים בצערם של ילדיך – אורי, עידית ורני ובניהם ובנותיהם – יובל, מורן, דקל ויפעת, עידו עמית ועדי, לילך ורונן, ושל שמונת ניניך. יהיה זיכרך ברוך. רחלי בר דוד אמא, סבתא, סבתא רבתא שלנו. יפה קראוס, שנולדה כאיזבלה לבית בורגר, זכתה לחיים ארוכים והיא נפרדת מאתנו היום בגיל תשעים ושמונה. אמא נולדה בסלובקיה ביום 17.1.1920 והלכה לעולמה ביום 17.9.2018. מאז שהזקנה החלה להציק לה באופנים שונים, החליטה אמא שלנו להיאבק בה בחכמה רבה, בהקפדה ובהתמדה. שנות חייה האחרונות, היו קשות לה מאד. בנוסף למכאובי הגוף, התמודדה אמא עם ייסורי נפש: זיכרונות קשים מהעבר החלו לצוף ולהפר את שלוותה ואת שנתה בלילות. מאז תום מלחמת העולם השנייה, אצרה אמא בתוכה את רגעי האימה והפחד שחוותה, ואת צערה הנורא על מותם של הוריה באושויץ. על אף הטראומות הקשות שחוותה, בנתה אמא חיים חדשים עם אבא בקיבוץ, והביאה אותנו, ילדיה, לעולם שבו הבטיחה לנו אהבה ללא תנאים, מסירות, בטחון והמון שמחה. את חוויותיה האיומות מהמלחמה חשפה בפנינו רק כאשר היינו מבוגרים מספיק כדי להכילן. זו היתה דרכה מאז ועד ימיה האחרונים: להתמודד עם הקשיים והמכאובים, תוך שהיא מחפשת את השמחה, האהבה והצחוק. בכל ביקור שלנו אצל אמא, ניסינו, ולרוב הצלחנו, לשמח ולהצחיק אותה. ראינו אותה בכאבים ובסבל, כשהיא עדיין מנסה לגונן עלינו, ולא מתלוננת. כל זמן שיכלה לדבר, הרבתה להודות לכל מי שבא לבקר, לתמוך ולעזור. אנחנו נפרדים מאמא האהובה והיקרה שלנו בצער עמוק ובכאב רב, אך גם בהשלמה ובשלווה: זכינו להיות לידה עד לכתה מאתנו, וברוב הזמן, בשמחה ובנועם כפי שגידלה אותנו ולימדה אותנו במשך ילדותנו ובכל שנות בגרותנו. ברגע עצוב זה, אנו מבקשים להודות לאנשים היקרים אשר ביקרו אצל אמא, תמכו בה, שימחו אותה וטיפלו בה עד לרגעיה האחרונים: לנאוה פרלמן שהיתה במשך שנים זמינה בכל שעה של היממה ומסורה בלי קץ לאמא ולנו. לקרובי המשפחה בקיבוץ, המסורים והדואגים בכל עת: עופרה, יעל, טלי, רון ומשפחותיהם. לבת שבע קראוס שנתנה לאמא ולנו מזמנה ומליבה, ולנופר שמאלי, שנתנה לנו תחושה של דאגה אמיתית לאמא, והיתה שם בשבילנו בכל עניין ודבר. אחרונה חביבה, אלווי ריניון היקרה שלנו, שטיפלה באמא במסירות, בסבלנות ובהמון אהבה יותר מתשע שנים, ואפשרה לאמא להגשים את חלומה, להזדקן ולחיות עד הסוף בבית שלה. שלום לך אמא. נוחי על משכבך בשלום. מילדייך- אורי, רני ועידית.