(25/05/1913 – 20/07/2007)
(
–
)
<< חזרה לאתר הנצחה אהרון קישונינולד: 26.5.1913נפטר: 20.7.7 (דברים שנכתבו ונקראו עם פתיחת תערוכה של אהרון קישוני ):ערב טוב,ערב של חגיגה, חגיגה לכבודו של חברנו אהרון קישוני, ובמקומותינו אולי אפילו יותר קישוני מאשר אהרון...אהרון דוחף את עגלת חייו העמוסה כבר 90 שנה, מזה כ-70 שנה בקיבוצנו אותו הקים בו גידל עם אשתו מרים משפחה ענפה.ברבות השנים הצטרפה לקיבוצנו אוכלוסייה מגוונת שלא הכירה את החברים הותיקים ותרומתם החשובה לבית זה, ולכן לקחתי על עצמי את הרשות לחרוג מהמקובל ולספר הערב קצת יותר על אהרון.אהרון שייך לדור הנפילים. דור שכבר בנעוריו, מתוך השקפת עולם ברורה, הכין את עצמו לחיים מאתגרים. דור שעזב את חיי הגולה המוכרים, ויתר על לימודים גבוהים וקירבה להורים ויצא בנחישות לארץ לא נושבת, לבנות בה עולם חדש, להוליד ולחנך דור חדש של יהודים חסונים בגופם ובנפשם, חופשיים, עובדי כפיים הקשורים לאדמת מולדתם .תקצר היריעה מלתאר את מגוון התפקידים והמקצועות בהם עסק אהרון, והכל תוך כדי לימוד עצמי, שקדנות ומסירות.אהרון היה "המוכתר " שלנו. אף כי הגיע מצ'כו- הונגריה לימד את עצמו ערבית ואנגלית והיה אחראי לכל הקשרים, הגלויים והסמויים, עם נכבדי הכפרים הערביים שסבבו את הקיבוץ טרם קום המדינה. בתפקידו זה חלש על כל איזור הצפון, נפגש עם גדולי המדינה, פיתח וטיפח קשרים מסועפים. לא אחת ולא שתיים מנע תיווכו האישי התנגשויות אלימות בין יהודים לערבים.במקביל ריכז את הסיעה הפוליטית בחיפה והיה פעיל ב"הגנה" ובש"י (המודיעין של אז) אשר בשליחותם אפילו לביירות הגיע, וזאת מבלי שאיש בקיבוץ ידע על כך.בהמשך ימלא קישוני תפקידים מרכזיים בקיבוץ- סדרן עבודה, מרכז משק, גזבר, מזכירו גזבר מוסד נעמן ועד ועוד.ואחר כך צלל לפרק החקלאות. למד והתמקצע בכוחות עצמו כשהוא מקים את כרם הענבים הראשון בחולות הדרומיים, ומשם המעבר לתל-דאוק – נטיעת וטיפול במטע על פירותיו המגוונים.ב 1960 נקרא אהרון לתעשייה, לצוות הניהול של ביח"ר "אסקר" לצבעים, השייך לקיבוץ ואשר בניהולו עסק 18 שנה.גם עם הימכרו של "אסקר" ל"כור" ואיחודו עם "טמבור", המשיך, אהרון בעבודתו שם כאשר יזם, בהתייעצות עם פרופסורים מהטכניון, תכנית הדרכה לפועלים השכירים היוצאים לגימלאות.בגיל 71 לא היסס קישוני להיות הראשון מחברי הקיבוץ הוותיקים שהצטרף לרצפת הייצור במפעל "הצעיר" לאריזות קרטון- דוקרט. שם במהלך השנים למד את מקצוע הכנת השטנצים בו, כדרכו, התמחה והתמיד.רק עם התקרבו לגיל השלישי התפנה והתמסד קישוני לתחביבו – הפיסול בקרמיקה.כאן בין דמויות העיירה היהודית באירופה שיצר בעקבות סיפורי השופר שלום עליכם, כמו נסגר המעגל.במלאות לך 90 שנה במזל טוב, יחד עם איחולינו ובריאות ורוב נחת, ברצוני לומר לך אהרון שאנו גאים בך ומודים לך במיוחד על הדמויות שיצרת ובהן יצקת חיים. דמויות אלה מספרות לנו, ילדיו הראשונים של הקיבוץ, את הסיפור שבילדותנו אף פעם לא סופר- סיפור השורשים שלנו. הדברים נכתבו ונקראו ע"י עפרה גילאי.סבא יקר ואהוב,אני מנסה לחפור בזיכרונותי מהילדות, להפוך, למצוא ולהתרפק על הרגעים והחוויות המשותפות שלנו. האמת רוב זכרונות הילדות מהביקורים שלנו בקיבוץ הם זכרונות שמטבע הדברים סבתא היתה מעורבת בהם יותר (אימוץ חתולים, איסוף צפרדעים,פרפרים וחרגולים, מרוץ חלזונות ועוד).בכל זאת היו לא מעט חוויות משותפות שלנו הנכדים עם סבא שלנו. אני זוכר שהיית לוקח אותנו לאסוף אגוזים במה שבמבט של ילד זכור לי כיער עבות בו היינו מפלסים דרכנו. אני זוכר כמובן את ה"אטליה" אליו היית לוקח אותנו להכין את לעצמנו מזכרת מאמייל- כן, כבר בברור אני רואה אותך כעת מסביר ומדגים איך לשפוך את אבקת האמייל הצבעונית של הנחושת החשופה. האטליה היה תמיד מלא בחוויות והפתעות. הנה מודל של "מערת הנטיפים" אותו בנית מחמר- אני ממש רואה את האורות הצבועיים מאירים את פנים המערה. תמיד כשאנו קיבלנו משהו כדי לקחת איתנו (אם שכחת לתת, סבתא וידאה). עוד אני נזכר שהיית לוקח אותנו לבריכה בקביעות, ואפילו לים (סבתא מאד אהבה את זה כי "הים מגביר את התיאבון").תמיד היו אצלך כל מיני מזכרות מענינות וניחוחות מארצות אחרות. אך מעולם (להוציא את השנה האחרונה) לא סיפרת לנו כמעט דבר על עברך. כל מה שאני יודע הגיע אלי ממקורות אחרים, מעין קטעי ידיעות שהצטברו לאוסף בלתי מסודר של עובדות מדהימות. לכן כל כך נכון עשו אבא ואמא שדאגו לכתיבת הספר שלך ושל סבתא (או,בעצם הספר שלנו, של המשפחה) שעזר במידה רבה להפוך את הפרטים המבולבלים לכדי תמונה פחות או יותר קוהרנטית. מה היית? מה לא היית?סדרן עבודה ראשון של הקיבוץ; עובד טפסנות מצטיין; גזבר הקיבוץ בתקופת הצנע; מרכז המשק; מרכז בנין; יוזם ומקים המטע בקיבוץ; ערביסט עם שפם עבות במלחמת העצמאות- מעביר ידיעות מכפרים ערביים ומלבנון, יו"ר ועדי הגוש (או המועצה המקומית); מוכתר הקיבוץ ומתוון עם שלטונות המנדט; עובד קק"ל ורוכש אדמות ערביות, ובסוך מנהל מפעל הצבעים המצליח "אסקר" במשך 20 שנה.אבל כל התארים הללו אינם מסתכמים כלל לדרך החיים. קשה ואף בלתי אפשרי לסכם במכתב אחד חיים שלמים. לא כל שכן את החיים שלך סבא. כל כך הרבה דברים מאורעות, הישגים (ואף שלונות) ןתהפוכות עבר הדור שלך, שבהשוואה חיינו שלנו נראים כה פשוטים, אפילו משעממים. מאד ריגש אותי כשעדה הציעה שנכתוב במודעת האב "מאחרוני דור הנפילים"- ואולי במבט יותרמעמיק, ומתוך פאזל העובדות ששמעתי ותוך הפיכה בדברים שסוכמו בספר שאמא ואבא ערכו,עולה בעיני תמונת אדם מורכבת, משתנה, דינמית ובמבט לאחור, אף מפתיעה. הנה למשלארבע נקודות שממחישות מעט מהתהפוכות, השינויים וניגודים שבחייך:מצד אחד אוטודידקט במובן החזק ביותר של המילה ומצד שני מקבל, מאמין ומוקיר את מוסדות ההשכלה הפורמליים. למדת את עצמך הכל, מחקלאות ובנין ועד גיאוגרפיה וניהול. שולט בכשש שפות שונות אותן לימדת את עצמך (הומגרית,יידיש, סלובקית, עברית, אנגלית וערבית). אמרת לי פעם שהדבר החשוב ביותר שצריך ללמוד כילד זה "איך ללמוד". ומצד שני בערוב ימיך אתה מתגלה כמי שמכיר בערך הלימודים הפורמליים ודואג, לפעמים, אפילו באופן מוגזם, להצלחות הלימודיות של נכדיך דווקא כפי שהן נתפשות בכלים החינוכיים הסטנדרטיים והרגילים: בחינות, תעודות ותארים.בתחילת הדרך אתה חדור אידיאולוגיה ממש פנאטית בציונות ובערכי הקיבוץ, אך בהמשך מודע ביותר לתמורות ואף מפנים באופן ברור את התמוטטתו של המוסד הקיבוצי.אתה מדבר על חיוביות של שילוב בין פרגמטיות ואידיאולוגיה. הקשבתי לקלטות בראיון איתך לפני שנה. עד היום כשאתה מדבר על התקופה ההיא אתה באופן אוטומטי מקבל על עצמך פרספקטיבה של הכלל הקיבוצי. אולי יותר מכל זה בולט כאשר המראיינת שואל אותך, יותר מפעם אחת על ילדיך: "כמה ילדים היו לכם אז?," ואתה עונה בטבעיות תשובה כמו "שמונה עד עשרה ילדים" – מתכוון כמובן מאילו אל מספרם של כלל ילדי הקיבוץ. מצד שני, שוב הניגוד והתמורה, הרי בערוב ימיך אתה מקדיש את כולך למשפחה ומסיט את אותה פנאטיות אופיינית שבה בנית את המדינה לתמיכה בנכדיך ובמיוחד בדגנית, בתמר ובבועז.מצד אחד אתה חילוני בכל רמ"ח עברך, או כפי הגדרתך "אפיקורס מוחלט". אמא אומרת שאפילו בבר מצווה שלי בקושי הסכמת להיכנס לבית כנסת. מצד שני יהודיות, דתית וגלותית מהן התרחקת בצעירותך, וזאת מתוך הכרה בצורך לשמור על שורשינו (כפי שאמרת בראיונות רבים"כל אחד חייב לדעת מנין הוא בא ולאן הוא הולך").מצד אחד חיים שענווה, צניעות ופשטות הן בבסיסם (אני זוכר אותך מגיע במכנסיים קצרים וחולצה מלוכלכת לפתיחת התערוכה של פסליך בקיבוץ), מצד שני בערוב ימיך הכרת בהכרח של אדם לקדם את עצמו ואף אמרת לי במפורש שחשוב שאדם ידע "להשוויץ" ולפאר את השגיו. ובמובן מסוים, ולו רק בשה האחרונה לחייך, יישמת בעצמך תפנית זאת כפי שמתבטא לעתים בכתיבת זיכרונותיך.ועכשיו הסוף. עכשיו השארת אותנו לבד, מנסים לעקוב אחר דרכך שהיא סמן בכל אחד מחלקיה ופרטיה ושדווקא בשל המורכבות שבה חלקים אלה חוברים יחדיו, היא הופכת לדרך חיים שהיא מופתית ואידילית אבל גם מפוקחת וסתגלנית. דרך שמראה לנו את האור ושתמשיך להובילנו במיוחד בעולמנו ההולך ומשתנה.סבא אתה תמיד אמרת "רק המוות בטוח" אבל עכשיו קשה לנו מאד להשלים ואנחנו כבר מאד מתגעגעים. מנסים לאחוז במקום במוטו ובראיה המפוקחת של סבתא "אלו הם החיים".כשסיפרנו לגיל-עד על מותך הוא אמר בתום "אני בטוח שסבא אהרון ילך לגן-עדן". גם אני בטוח. נכדך רועי
