(10/11/1912 – 19/11/1975)
(
–
)
<< חזרה לאתר הנצחה טונקה (טובה) לייבלנולדה: 19.11.1912נפטרה: 19.11.1975נאל מלא רחמים...אל מלא רחמים -כינוי של היושב במרומים.ברוך דיין אמת -צידוק הדין לכל מת.אם יש אל והוא במרומים,ואם יש בו מידת הרחמים –האם דיין אמת הוא,אם לאישה אחת גזרגורל כה אכזר?...איכה מילא "אל מלא רחמים"קובעת סבל, צער ומרורים?...האם הקובעת לא עברהגדותיה , מידה וסאה?...ידועים סיפורים רביםעל האם היהודיההדואגת וכואבתצער גידול בנים.האם טובה, כשמה היאאינה אחת האמהות שבלושה בצקה השירהדמעת דאגה ואהבה?... א.ה.את טונקה אני זוכר כמו שהיתה אז למעלה מארבעים שנה. צעירה רעננה ותוססת עם רצון לברוח מאי שם, מהגולה הדוויה המוקפת בשונאי ישראל, הרודפים אחרינו על כל צעד ושעל. היא היתה בעלת רצון עז לשנות משטר וצורת החיים של בית יהודי מסורתי ועם כל הכרוך בו. היא שאפה להיות חופשיה ולבנות בית אחר וידעה כי כל זה ניתן לעשות במקום חדש ובחברה אחרת. טונקה מצטרפת לתנועתנו בעודה צעירה, על אף הפיתוי והמשיכה לארץ הדולרים כי חלק ממשפחתה הגר לאמריקה.טונקה יוצאת להכשרה קבוצתית ובין הראשונים, והועדה המתמדת של מרכז העליה רושמים אותה לעליה לארץ. היא בין הראשונים הגיעה לגרעין קיבוצי בקיבוץ מזרע.טונקה נקלטת חיש מהר בחברה.. לצערנו מחוסר דיור וחוסר תעסוקה מפזרים את הבנות בין משקי הפועלות להכשרה חקלאית. טונקה לא נמשכת לעבודת שדה, כל כולה בטיפול בילדים.קובה הגיע ארצה והם מקימים בית משפחתי עם הרבה חלומות ועם הרבה רצון למשהו חדש, מענין ומושך אבל כמו שנאמר " אדם אדם ולו כותל חייו" והכותל הזה מלווה אותם באושר ובדמעות בשמחה וצער וכמו כולם אדיר חפצם להמשיך לחיות ולהגיע למשהו נשגב ובעיקר בית הומה ילדים,עם הרבה נחת אצל הילדים. וככה באמת התחילו קורנים מאושר ונחת עד שהופיע ביום המר, מותו של אריה וגורלו האכזרי של ישראל.טונקה וקובה נרתמים ומושכים בעול, לפעמים בפנים קורנות מאשרה והצלחתה של תלמה בלימודים, ויש והלב בוכה בסתר על ישראל ועל גורלו.ככה נמשכים החיים עד שטונקה כרעה ונפלה ולא קמה עוד.מה נאמר למשפחה ולעצמנו. במה נוכל לעזור ולנחם...היית לנו ידידה של אמת דבר לא הסתרת, ופגישותינו היו נעימות. מתוך סבלך, את הבנת הרבה לצרת הזולת וגם עזרת הרבה לזולת שהיה זקוק לכך.וכי מה אפשר לאמר, "זעקי זעקי אדמה אהובה" שבך נטמנים אנשים יקרים ובלכתם לוקחים עמם את סוד חייהם?יהי זכרך צרור בצרור החיים. ישראל חצרוני.אמא יקרה מאד מאד!הלב ממאן להאמין שאת אינך עוד אתנו, עדיין ניצבת את לפני עם חיוכך הרחב ועם המבט הקורן מאושר בראותך את נכדייך אצים רצים סביבך. כך ארצה לזכור אותך תמיד רק כך כי אלה היו ימים של אושר ואור בשבילך. באמת הגיע לך, קצת אושר. אך קשה קשה מאד לשכוח את כל הסבל והתלאות שעברו עליך במשך השנים.עוד אזכור יפה את הימים הנוראים שהיית בבתי החולים עם אחינו אריה,וכמה זמן ואהבה הקדשת לו וכמה סבל נגרם לך.אזכור ימים רבים, רבים מספור שבהם תינית בפני את רגשותיך כלפי ישראל, כמה דאגה, כמה אהבה הענקת לו. כמה רצון וגבורה היה בך, כדי לעמוד בפני חיים אלה.גם בימים שאבא נפל למשכב היית לצידו משך כל הזמן וכמה טיפול ואהבה נתת לו. כמה מסירות היתה בך כלפי כל המשפחה.בהיותך ילדה היית בת יחידה להוריך ומפונקת עד מאד, אך במשפחתך אתנו, היית אם יחידה וכלל לא מפונקת. לכולנו רצית להעניק הכל. רק שלא יחסר דבר. שלא נרגיש בדידות ותמיד, תמיד שיהיה לנו טוב. אמא היית אשה נבונה שידעת להוליך אותנו בדרך הנכונה ולתת לנו את חינוכך המתאים.הרבה , הרבה שיחות היו לנו עוד בהיותי נערה צעירה ותמיד ידעת לייעץ ולעזור והמשכת בזאת גם לאחר נישואי.קשה להאמין שיותר לא אוכל להשיח בפניך את רגשותי, את בעיותי ואת שמחותי הרבות.תמיד אזכור איך ליווית אותי אל ליידותי- פעמיים. ואיך ציפית בכליון עיניים לראות את הבת – האם והילדים החמודים שהם נכדייך. כמה אושר נגרם לך בראותך את חיוכם התמים והמקסים וכמה אהבה נתת להם.ושוב אזכור אותך כסבתא נבונה נבונה שאמרה לי: "תלמה את תחנכי את ילדייך כפי שאת מבינה. אך אני רק אפנק אותם ואהיה טובה אליהם" וזה מצא מאד חן בעיני, כי זהו בעצם תפקידה של הסבתא, להנות ולפנק ולתת הרבה הרבה חום ואהבה. ודווקא עכשיו כשילדינו כבר גדלו קצת, התחילו לדבר ומבחינים כבר מי שייך למשפחה, דווקא עכשיו הלכת מאתנו לעולמים, ולא נשוב לראותך לעולם.אמא, תמיד אזכרך ואראה בך אם גיבורה ואישה אמיצה במאבקך בחיים. יהי זכרך ברוך, שלך הבת האוהבת, שעדיין זקוקה לך. תלמה
