(17/04/1945 – 16/12/1996)
(
–
)
<< חזרה לאתר הנצחה עירית כהןנולדה: 17.4.1945נפטרה: 16.12.1996עירית שלי אשתי שליאם חמשת ילדיקשה לי לכתוב עליך בלשון עבר.את הרי בתוך מחשבתי בתוך ליבי , בכל פינה בבית יום יום, שעה שעה.אולי עוד לא תפסתי שאת לא אתנו.לפעמים אני קם והולך לחדר השינה כדי לספר לך דבר מה, אבל המיטה ריקה ומסודרת. נעלי הבית במקום, הבושם במקום, הספר והתשבצים-הכל עומד על השידה. אינני נוגע בשום דבר.עירית שלי קשה לי מאד בלעדיך.ואת אפילו לא יודעת כמה.אני שאיבדתי אבא בגיל שבועיים חייתי ללא אמא ומשפחה במשך שנים רבות, רק אני יודע להעריך את מה שהענקת לי.בגיל 31 הענקת לי בית חם ונעים מלא בריחות של אפיה ובישולים ובשמים,ובעיקר את ריחו של תינוק וזאת חמש פעמים. נפגשנו באופן יחסי די מבוגרים אבל כל אחד ידע לוותר ובסופו של דבר אהבנו המון דברים משותפים: את הילדים, שירה ישראלית,הצגות, סרטים, אוספים משותפים.והעיקר אהבנו אחד את השני.ארבע וחצי שנים ליוויתי אותך במחלתך:עברת ניתוחים, טיפולים, בדיקות צילומים. היו לנו רגעים של תקווה, אבל יותר מכל היה לנו פחד וחוסר הודאות.רק מי שליווה אותך יודע לכמה כוחות אדם זקוק כדי לעבור את כל זה. אף פעם לא בכית ליד הילדים, את זה שמרנו ללילות הרבים ללא שינה.תמיד אמרתי לילדים שאין לנצל את המחלה של אמא, וכך נהגו הילדים.אחרי כל ניתוח ,אחרי כל טיפול חזרת הביתה , התאוששת כמה ימים וחזרת לעבודה.הערצתי אותךעל התנהגותך, היית חתוכה בכל חלקי גופך, ללא שער, ללא שד,כל הסימנים הנשיים כביכול. אבל את הוכחת שאפשר אחרת, לא הרכנת ראש. להיפך הרמת את הראש וחיפשת פיתרונות לכל דבר, רק להשאר אשה: היית מסודרת , נקיה, יפה, מריחה מרחוק. מתענינת בכל דבר, מסדרת, מבשלת, נותנת הוראות. ואני עירית שלי, הערצתי אותך ואהבתי אותך כל יום יותר. לשמחתי גם אמרתי לך זאת תמיד.עירית שלי, השארת לנו בית מסודר למופת, הכל עומד במקום, מלאת את הארונות בכל טוב, השארת חוקי ברזל בבית, שאף אחד לא מעז להפר אותם.יש אנשים שבוכים יומיים, שלושה, אולי יותר ומעין הדמעות מתייבש.אני כל בוקר קם והדבר הראשון שאני עושה זה להדליק את האור בסלון ולהתישב מול תמונתך, ותוך שניות העיניים מתמלאות דמעות.וכך הן נשארות לחות כל היום, רק כמה דמעות כל יום לשמור על המעין שלא יתייבש.עירית שלי אני מנסה לשמור על שגרת חיים רגילה,על אחדות המשפחה, על בית חם ואוהב.אבל אני רק אבא, עירית שליואנחנו כולנו חסרים את אמא עירית.ממני שאהב, אוהב ויאהב סשהכמה קשה לי לכתוב , אבל הייתי מוכרחאמא, אמא !אני כותב לך מכתב לחוברת הזכרון שלך.כל לילה אני מסתכל על הקיר, וחושב איך להחזיר את הגלגל אחורה, אבל עוד לא מצאתי פתרון.את יודעת אמא, אני כל כך מתגעגע אליך. אני מתגעגע לאיך שצעקת עלי כשהייתי קטן: "כפיר לך תכין את השיעורים", "לך להתקלח".את יודעת , אמא היום היתה פה ארוחה. מהצד של אבא היו פה כולם ופתאום היה לי משהו חסר. את יודעת מה היה לי חסר? "הראל אתה תשב פה", סשה אתה תשב ליד הראל", "כפיר אתה תשב ליד מור", "שרית את תשבי על הכסא האדום". את יודעת, אמא עכשיו השעה 24:15 מוצאי שבת, ואני עכשיו בוכה, אבל אני אוהב אותך כל כך ואת בטח יודעת כמה קשה לי לכתוב, אבל הייתי מוכרח. עכשיו אני בוכה עוד פעם אבל אני רואה את אבא, אני מעריץ אותו. את בטח היית מתגאה בו עכשיו, כזה חזק. הוא והראל, שרית, מור ונבו כולם עוזרים לכולם.אני חזרתי ביום שלישי ללימודים וכשחזרתי היה לי משהו חסר, את יודעת מה היה לי חסר? לראות אותך רואה את "היפים והאמיצים" ולשאול אותך אם את רוצה שאני אכין לך משהו לאכול ואז את עונה לי: "כן ביציה" ואני מכין לך ביציה את אומרת : "זה כל כך טעים" ואני אומר לך: "זה תורשתי".אני מסיים את המכתב אבל אני יודע ששום מכתב לא יחזיר אותך.אני אוהב אותך, אמא, שלום לך, מנוחה נעימה שם למעלה.קשה לי לסיים את המכתב הזה כי אני עוד לא גמרתי להגיד לך את הכל, אז ביי... כפיר שלך
