(18/02/1912 – 09/05/2004)
(
–
)
<< חזרה לאתר הנצחה משה כהןנולד: 18.2.1912נפטר: 9.5.2004 דברי פרידה על קברוזהו היום השני ברציפות שבו אנו נפגשים כאן, על התל הירוק, בו נחים חברינו מנוחת עולם. אתמול ליווינו את יוסף שמאלי והיום זהו משה העושה את הדרך הזו בפעם האחרונה. הדרך לתל-דאוק שהיה בעצם ביתו השני ואולי בעצם החשוב יותר של משה,זה יותר מחמישים שנה.הוא נולד ברהובו, עיר הונגרית טיפוסית. למשפחתו היה בית חרושת לחומץ, יקב יין גדול וכרם ענבים גדול. בילדותו למד בבית ספר הונגרי אבל אחה"צ הלך ל"חדר". כל משפחתו היתה דתית ואדוקה מאד, כל האחים שלו למדו בישיבות ורק משה לטענתו היה חריג וכבר בגיל צעיר הצטרף ל"שומר הצעיר" והיה שנתיים בהכשרה. מכיון שהיה חייב שירות צבאי לא קיבל אישור עלייה. בסופו של דבר הצליח להוציא דרכון על שם אחיו הצעיר והגיע ארצה בפברואר 1933, אז הצטרף לגרעין של קיבוץ צ'כיה ב' בבת גלים. כעבור זמן יצא להכשרהחקלאית בגן-שמואל והיה לחקלאי הראשון בקיבוץ.בשובו לכאן הקים גן-ירק מפואר שהיה לענף החקלאי הראשי שלנו, ובשנים אלה היה ביקוש גדול לתוצרת גן הירק של משמר זבולון.כעבור זמן החל לסבול מאסטמה והרופא אסר עליו להמשיך בעבודת השדה. הוא עובר להיות נהג משאית עד שהקיבוץ מחליט שעליו התגייס ליחידת ההובלה של הצבא הבריטי. במסגרת יחידה זו חצה את המדבר הערבי עד לבצרה בעירק. שירת כשנתיים עד שנפצע ואושפז בקהיר ולאחר זמן הועבר לאישפוז בבית החולים באיטלקי בירושלים.אל החקלאות חזר כאשר התחיל הפיתוח של שטחי תל-דאוק עם תום מלחמת העצמאות, והומלץ אז לנטוע רימונים. בעקבות הניסיון המוצלח הזה ניטעו מסביב לתל, עוד פירות רבים ומגוונים וגם הכרם הראשון, שכאילו סגר מעגל בחייו כשחזר אל הענבים מילדותו שלו.משה יחד עם אלי מסד ז"ל, עסקו בהרכבות והחלפת זנים וזכו להצלחה מקצועית והערכה גדולה. בשנת 1992 אף זכו בציון מיוחד לשבח על תרומתם הברוכה לקידום ופיתוח היצוא החקלאי.בתעודת הנימוקים לפרס נכתב: "שניהם ממיסדי קיבוץ כפר מסריק,מתמידים זה עשרות שנים בעבודה מסורה בענף המטעים. מחנכים דור רביעי של נוטעים ואינם חדלים לחפש ולטפח זנים חדשים ולמצוא פתרונות מקצועיים לבעיות גידוליות. משמשים דוגמא לעמיתים בענף המטעים".בראשית שנות ה- 40 מקים משה משפחה יחד עם אהובה ונולדו הבנות- אראלה,רבקה ורינה. לפני 11 שנים נפטרה אהובה ממחלה קשה. היא חלתה באופן פתאומי ומשה לא העלה בדעתו שמצבה היה כה קשה. לבדו הוא ממשיך בחיי העמל שכה אפיינו אותו. למרות גילו המתקדם לא הסכים לעזוב את המטע, והוא ממשיך לצאת כל בוקר בעקשנות כדי לעבוד במטע שעתיים –שלוש בעיקר בדברים מקצועיים והכי חשוב להיות בשטח, להריח את העצים והאדמה ולראות כל שינוי וכל תמורה עם עונות השנה המתחלפות.הוא עצמו ציין שהעבודה עוזרת לו להתמודד עם הקשיים בחיים ושומרת על צלילות דעתו.משה ראה בכאב את הזעזועים והתמורות שחלו במציאות הקיבוצית. בדברו על הקיבוץ ציין את השינוי ביחסו של הדור הצעיר לקיבוץ לעומת מה שחשו הוא ובני דורו.אך תמיד היה אדם צנוע וריאלי, יש יאמרו מחספס וסגור, את כאבו הפרטי שמר לעצמו וכמו איכר פשוט מהסיפורים, עבד את האדמה עד כלות כוחו.אראלה, רבקה ורינה הנכדים והנינים ושאר חלקי המשפחה, באנו היום לכאן ללוות את אבא וסבא משה למנוחתו האחרונה במקום שהיה יקר לו מכל מקום אחר שבעולם. נדמה שעובדה זו הקלה עליו להפרד מחייו לעולמים- יהי זכרו שמור בצל העצים הגדולים שנטע כאן וטיפח במו ידיו. עפר ואברהם.מחווה למשה כהןלמשה כהן, זקן הנוטעים של קיבוצנו, מלאו לאחרונה 86 חורפים. (בהזדמנות זו לאחר שפספסנו את יום ההולדת העגול מלפני שנה, שלא ידענו עליו) הפתיעו אותו יתר הנוטעים עם תעודה של הקרן הקיימת לישראל, שבה כתוב לאמור:עשרה עציםניטעו בהרי ירושלים לכבודמשה כהןחלוץ ואיש עמל,ברגשי הוקרה על ידיצוותהאבוקדו- כפר מסריקלמשה היתה זיקה בלתי אמצעית לגידולים השונים והמתחלפים של המטע שלנו לתקופותיו: החבושים והתפוחים, האגסים, המשמש, השזיפים והאפרסקים, הרימונים והגויאבות,הענבים, ועד לפקנים והאבוקדו. בכל אלה השקיע הרבה נשמה, הציב סטנדרטים גבוהים של עבודה ומסירות והעביר ידע משלו לדור הממשיכים. לכן בזכות החותם הירוק שהטביע בנופנו מצאנו את המחווה הקק"לית כהולמת את פועלו. האירוע צוין במסיבה (נדירה) של צוות האבוקדו, בה כל הנוכחים מחאו כפיים למשה והרימו כוסית לכבודו, בתוספת איחולים לבריאות טובה.
