(15/05/1913 – 23/02/2003)
(
–
)
<< חזרה לאתר הנצחה חמדה ינאינולדה: 15.5.1913נפטרה: 23.2.2003 ביום גשום וסוער, בשיא החורף הקשה מזה שנים רבות, הלכה חמדה לעולמה שבעת ימים ומעשים טובים. בשקט, שבקט שהיה כה אופיני לחייה שלה, סיימה חמדה את מסעה בעולם והיא כמעט בת תשעים.חמדה נולדה בעיירה קטנה ליד קובנה שבליטא. ילדותה עברה עליה בבית יהודי שלא סבל מחסור. אביה היה בעל תחנת קמח ואמה ניהלה חנות מכולת וביחד פרנסו בכבוד את המשפחה. בעיירה היו יהודים רבים והיה ברור שכבר בגיל צעיר מאד עוד בבית הספר היסודי מצטרפים לתנועת השומר המעיר הציונית. חמדה חניכה פעילה בתנועה מגיל 13, וכבר בגיל 16 היא יוצאת לקבוצת הכשרה כהכנה לעלייתם ארצה.היא מעידה בזכרונותיה שהיתה זו תקופה קשה ביותר עם עבודת פרך ממש, מצאת החמה עד השקיעה, כשבעל הבית הגרמני מנצל אותם באכזריות. לנערה צעירה ועדינה, שבאה מבית יהודי אמיד למדי והיא מעולם לא הורגלה לעבודה, היה זה ממש משבר קשה ומבחן לחיים בעתיד.אחרי עשרה חודשים בהכשרה היא חוזרת הביתה,ממשיכה בלימודים ומסייעת למשפחה בפרנסה. בגיל 21 נפרדת חמדה לתמיד ממשפחה ועולה לארץ בשנת 1933.לימים תיזכר באותן שנים מסעירות וקשות ובמבט לאחור תציין עד כמה היו בני דורה אכזריים כלפי הוריהם והמשפחה שהשאירו מאחור, כשעלו לבד לארץ, ועקב כך קרעו את הקשר המשפחתי שעם השנים הפך יקר וחשוב יותר ויותר. חמדה מגיעה למשמר זבולון שבבת-גלים ומצטרפת לראשוני הראשונים שהקימו את הקיבוץ.את התקופה הזו היא זוכרת כמסע בתנאים קשים ביותר במחנה אוהלים שעפים ברוח הקרה עם מעט מדי אוכל והמון עבודה פיזית קשה וכואבת אבל כולם קיבלו את הכל באהבה ובשמחה עצומה על שזכו להקים קיבוץ משלהם ולהגשים ביחד חלום נעורים.המפגש של הקבוצה הליטאית עם זו הצ'כית היה בעייתי ולא קל עד שכמעט הוחלט להפרד.רק כשצצו הזוגות המשותפים הראשונים נרגעו הרוחות ואפשר היה להמשיך ביחד בדרך הקשה. חמדה הליטאית ויוסף הצ'כי היו גם הם בין הזוגות המעורבים וביחד הקימו משפחה חמה עם הבנות רותי, נעמי ומיכל. גידול הילדים באותן שנים היה משימה לא פשוטה ולא תמיד מאושרת וחמדה זכרה תמיד בביקורת את הגישה שהיתה נהוגה אז ושקבעה שהילדים שייכים לקיבוץ והוא יודע מה הם צריכים והא ידאג להם הכי טוב...חמדה עבדה בשנים הראשונות במפעל הטקסטיל של מולר שהפך מאוחר יותר ל"אתא", וכשחזרה לעבודה בקיבוץ נהיית המטפלת ילדים והתמידה בעבודה החינוכית הזו שנים רבות, בעקביות ראויה לציון והיתה לאחת המטפלות הותיקות ביותר בקיבוץ. שנים רבות היתה מטפלת של קבוצות במוסד החינוכי ולחמה תמיד על גישתה הפחות נוקשה והאנושית יותר. לא פעם יצאה כנגד השיטות "הספרטניות" שאמורות היו לחשל את הצעירים של אז לחייהם כבוגרים בקיבוץ.עם השנים, הבנות עוזבות את הבית והקיבוץ ומקימות כל אחת משפחה וחיים משלה וההורים נשארים בגפם בקיבוץ. לפני 14 שנה נפטר יוסף וחמדה ממשיכה בחייה באומץ ,שהמוטו העיקרי בחייה מאז ועד היום- להסתדר לבד ולא ליפול למעמסה על איש. בשקט ובצנעה ממשיכה בסדר יומה הקבוע בחדר שלה ובעבודה בקומונה. הימים חולפים הבריאות כבר בוגדת וחמדה עוד נוסעת יום-יום לכל מקום בקלנועית שלה לבדה, מתמודדת בכל קושי ומסתדרת. בחודשים האחרונים שוב הוחמר מצב בריאותה והיא עוברת לבית-עזר המקומי וגם שם , כמה אופייני לה, ביקשה שלא להפריע ולא להעיק להיות בלתי מורגשת עד כמה שאפשר.חמדה הלכה לעולמה ביום חורף קר, אך אנחנו נזכור את החברה הטובה, והמטפלת המסורה והאמהית, את האשה הקטנה והאמיצה שהמשיכה את מסע חייה לבדה, למרות כל הקשיים והמשברים כשחיוך חם בעיניה והיא מאירה פנים למבוגרים וצעירים בדרכי הקיבוץ.לרותי, עמי ומיכל לחתנים ולנינים ולכל המשפחות שחמדה כל כך אהבה והיתה גאה בהן, אנחנו משתתפים בצערכם ומקוים שהיום באמת הגיעה למנוחה נכונה וסיפור חייה ומורשתה כאמא וסבתא החלוצה וכאדם לוחם ואוהב יאיר לכם את דרככם בעתיד. יהי זכרה ברוך. כתב אברהם אילת ע"פ דברים בארכיון
