(15/01/1918 – 13/11/2008)
(
–
)
<< חזרה לאתר הנצחה לולה הללי (סרוניק)נולדה: 15.1.1918נפטרה: 13.11.2008 לולה גדלה בשטרסבורג שבצרפת ,עיר אליה עברה המשפחה מגיזן. שטרסבורג עיר גדולה בנוייה בנוסח גרמני ובה התרכזו יהודים שהיגרו מפולין. כל ידיד ההורים היו יהודים מפולין (אוסט יודן). הם קיימו מוסדות קהילה עצמאית ומנהגי דת משלהם. התקיימה גם קהילה יהודית גרמנית ומוסדות קהילה אופניים לגרמניה. בית הכנסת הגדול בעיר השתייך לקהילה זו. ביתה של משפחת סרוניק היה מסורתי. חגגו את כל חגי ישראל והבנים היו מתפללים בבית הכנסת.במשפחה ארבעה בנים ושלוש בנות. לולה היא החמישית מבין הילדים. האב משה היה בעל בית מלאכה לתפירת שקים. בתחילה היתה הכנסה טובה, כך שההורים יכלו לשכור דירה מרווחת ובה שבעה חדרים. אולם ברבות השנים עקב מחלה, האב לא היה מסוגל לעסוק במלאכה, ואז הדאגה לקיום ופרנסה נפלו על שכמה של האם. האם מגיעה למסקנה להקים בבית פנסיון ליהודים שבאו מפולין וסטודנטים מארצות שונות. המשפחה הצטמצמה במגורים ופינתה חדרים בשביל הפנסיון. האם היתה מבשלת לאורחים ולמשפחה, כמו כן דאגה לכביסת הבגדים והמצעים. היא עמלה קשה לקיום המשפחה והיתה עסוקה מהבוקר עד הלילה כדי לאפשר לילדים לימודים סדירים. לולה גמרה בית-ספר יסודי ועברה לבית ספר למסחר. בגמר הלימודים עבדה כפקידה במפעל גדול לזכוכית אורנמנטית.בשטרסבורג היו כל המפלגות הציוניות וגם מפלגות דתיות למיניהן. בזכות בואם של סטודנטים מפולין ומרומניה ואח"כ מגרמניה נוסדו תנועות נוער ציוניות ששאיפתן היתה לעלות ארצה. בין היתר נוסדה תנועת "התקוה" שהיתה קרובה לתנועת השומר הצעיר.לולה הצטרפה עם חברותיה לקן "התקווה", שבו היו פעולות מגוונות: שירה, ריקודים לימוד על ארץ ישראל, במקביל לטיולים מלהיבים בסביבה הנהדרת של שטרסבורג. בתנועה למדו רבות על הווי החיים בקיבוצים וחלמו להגיע לארץ ישראל.גם האמא של לולה חלמה להגיע לארץ ישראל, אך חלומה התגשם רק לאחר זוועות מלחמת העולם השניה.בגיל 19 ב-1937 עולה לולה ארצה ומצטרפת לגרעין השוה"צ מגרמניה. ביחד עם כ- 20 צעירים מגיעים לקיבוץ עין ששם אחרי העבודה למדה עברית. כעבור שנה גרעין זה השלים את קיבוץ משמר זבולון שבקריית חיים ומאז חווה לולה את כל המעברים והתרחשויות במסגרת הקיבוץ.במשמר -זבולון עבדה לולה כמה שנים במטבח. אחר כך השתייכה לקבוצת בנות שעבדו בבית חרושת "אתא" ושוב נדרשה לחזור ולעבוד במטבח.ועדת חינוך ביקשה מלולה לצאת לקורס מטפלות בגיל הרך והודות לכך נכנסה לעבוד בבתי הילדים. המשיכה שנים רבות כמטפלת בגיל הרך.ילדי קבוצת "שקמה" זכו לכך שלולה ליוותה אותם מבית תינוקות עד גמר כיתה ד' .ב 1970 עם הקמת בית החרושת סילורה, לולה קיבלה על עצמה את האחריות למחלקת הסלילים ובה ארבע חברות, שהתנסו במשך השנים, כל פעם מחדש בעבודות מיוחדות ועדינות ביותר. שבע עשרה שנה התמידה לולה בעבודה זאת. כאשר סילורה המקורית התפרקה, רוב הצוות ולולה ביניהם ייסדו מחלקת אריזה "אריזית" בת למפעל דוקרט.במשך השנים נולדו שלושת הבנים: דן, נחשון וגיל. לשני הבנים הראשונים יש 5 ילדים, נכדים ללולה.בזמן המלחמה הגיעו ארצה שני אחיה של לולה בצורה בלתי לגאלית, ובתום המלחמה הגיעה האחות הדסה. מפיה נודע ללולה על מה שקרה ליתר בני המשפחה ובעיקר האם. הדסה והאם הסתתרו בכפר צרפתי נידח והתקיימו ממכירת מזון בצק, שהאם הכינה אותו במו ידיה, ואילו הדסה נדדה לכפרים למכור את התוצרת. שתיהן האם והבת חיו בפחד שמא יגלו הגרמנים או הצרפתים, שהן יהודיות ויישלחו חס וחלילה לאושויץ.לולה שחרדה לגורל אמה בגמר המלחמה, עשתה הכל כדי להשיג סרטיפיקט עבורה.אחרי מאמצים השיגה סרטיפיקט ונסעה להביא את האם בת ה-60 לקיבוץ.למרות גילה הגבוה של האם, היא הפתיעה את כולם בקיבוץ בגין עבודתה הקשה במכבסה ואחר כך בשנותיה האחרונות (היא נפטרה בגיל 90) התמידה בעבודה במטבח והכינה מאכלים לכל הקיבוץ.קוריוז מענין: האדם שייעל את העבודה במטבח התפלא מעבודתה היעילה והמאורגנת של האם ומההספקים הגבוהים , ורצה להציע אותה לקבלת פרס, אך היא בשום אופן לא הסכימה לכך.אחרי העבודה במטבח, האם היתה סורגת סוודרים לחברים ומכינה כל מיני מטעמים לנכדים.תכונות יקרות ערך אלו ירשה לולה מאימה. בכל מקום עבודה התמידה שנים רבות ביעילות ובהספקים גבוהים. וגם לולה אחרי שעות העבודה היתה סורגת סוודרים לכל בני המשפחה ולחברים. גם לולה היתה תמיד עסוקה, דואגת ותמיד עוזרת. נכתב ע"פ ראיון שקיים אריה הללי.
