(27/04/1923 – 01/10/2019)

    (

 – 

)

<< חזרה לאתר הנצחה נולד :27.4.1923נפטר :1.10.2019  יצחק היכל ז"ל – דברי פרידה על הקבר הפתוח אָסַפְתִּי רֶגֶב בְּיָדִי רֶגֶב בְּשָֹדֶה חָרוּש לְהִתְבּוֹנֵן בּוֹ מִקָּרוֹב הֲזֶהוּ הַחֲלוֹם ֹשֶהִתְמַמֵֹּש? ַהַכֹּל הָיָה פָּתוּחַ וְרָחָב פֶּרֶד וּמַחֲרֵֹשָה טוּרִיָּה לִפְתִיחַת הַתֶּלֶם וְאָז הַטְּרַקְטוֹר – אֵל חָדָֹש הַרֶגֶב חוּם בָּהִיר מְיוּבָּש בּיָד רוֹעֶדֶת אֲלַטֵף אוֹתוֹ הוּא מִתְפּוֹרֵר לִי וְחוֹזֵר לַנִּיר. (מתוך שירו של יצחק פטיש – "רגב")  מביאים אנו לקבורה היום את חברנו הוותיק יצחק היכל, שעבד בשדות הקיבוץ במשך עשרות שנים והשקיע בעבודה את כל הנשמה. לא קלה הייתה דרכו של יצחק. פרקי חייו כילד וכנער יהודי, היו רצופי משברים ומאבקי קיום קשים ואכזריים. הוא נמנה בין המעטים ברי-המזל ממשפחתו העניפה שצלחו את התופת והגיע בדרך לא דרך לארץ ישראל. יצחק נולד בברלין בשנת 1923 למשפחת הוכהויזר, משפחה חרדית אדוקה, שהגיעה לגרמניה ממזרח אירופה. סבו וסבתו עסקו בחקלאות, דבר שלא היה מקובל אז בין היהודים. בספרו האוטוביוגרפי, שאותו הוציא לאור במלאת לו שמונים, מספר יצחק שמלבד אורח החיים החרדי שכל חיי ילדותו שזורים בהם, היו לו הרבה עיסוקים נוספים כמו איסוף בולים, מטבעות וקופסאות סיגריות. הוא משתף את הקוראים כי בתוך תוכו החלו מחשבות על חוסר ההיגיון שבמנהגים הדתיים - מנהגי בית הכנסת, מנהגי שמירת השבת, ביעור החמץ, כיסוי הראש ועוד. לדבריו הוא החל לחוש בסתירות הפנימיות של ההלכות ודרכי שמירתן. אחיו הבכור יוסף שעלה לארץ הוחרם על ידי האב כי לתפיסתו המיר את דתו ונחשב על ידו כמת. עם עלות הנאצים לשלטון בגרמניה הורע מצבם של היהודים. הם נודו והוחרמו ולא פעם היו חשופים לאלימות. כרבים מחבריו היהודים יצחק הצטרף אל תנועת נוער יהודית שחבריה החליטו להימלט מזרחה. יצחק מתאר בספרו את רגעי האימה הרבים ואת התנאים האיומים שבהם חיו. פעמיים נתפס והושם בכלא ורק בנס ניצל מכיתת יורים, שכן נחשד בכך שהיה מרגל גרמני. בסופו של דבר בדרך לא דרך, לאחר שעבר תחנות שונות בליטא, שבדיה ועוד, הצליח לחבור אל חבריו לתנועה ובדקה התשעים הגיעו ב-1940 לארץ לקיבוץ הזורע. בתום המלחמה הסתבר ליצחק שממשפחתו הגדולה לא נותר כמעט איש בחיים. בקיבוץ הזורע התחנך בחברת נוער שעבדה ולמדה וכך רכש לו ידיעה טובה בשפה העברית. לאחר כשנתיים הקבוצה הצטרפה לקיבוץ משמר זבולון כמעט מראשיתו. בשלהי מלחמת העולם השנייה הצטרף לבריגדה, כדבריו "הגעתי למסקנה שאינני יכול לעמוד עוד מנגד". לחם בארץ ובחו"ל והיה עד למראות קשים. ב-1948 הצטרף לאירגון "ההגנה" ולחם גם במלחמת השחרור. לאחר המלחמה יצא לתקופה קצרה של חופש ואז הבין שמקומו הוא בקיבוץ. יצחק האופטימי, החרוץ ובעל תבונת הכפיים עבד בכפר מסריק בכל עבודה נדרשת, בבניין, בענפי השירות ובענפי המשק, אך בסופו של דבר קשר את חייו המקצועיים עם ענף גידולי השדה. הוא הכיר על בורייה את עבודת השדה – ההשקייה בתלמים, החריש, מועדי הזריעה, ועוד והיה אהוד ומכובד בענף. הוא יצא לשדה לימי עבודה ארוכים ומתישים ועבד עד כלות. בשנת 1958 נישא יצחק לחנה לבית גרינברג שהצטרפה אליו לקיבוץ, וכאן נולדו ילדיהם מרים ואמנון. חנה הייתה עזר כנגדו בכל מאודה, אלא שבמשך הזמן לקתה במחלות קשות. יצחק סעד אותה בחולייה ודאג לה. ויחד עם זאת לא וויתרו על טיולים ובילויים בארץ ובעולם והשתתפות באירועים ובחיי הקהילה בקיבוץ. תמיד שאף יצחק להגיע לחדר האוכל, לפגוש חברים, להרגיש חלק מן הציבור. יצחק היה פעיל בקיבוץ בתחומים שונים, שהידוע שבהם הוא פיתוח תחום השחמט בקרב הצעירים. הוא עצמו אהב לשחק גם בברידג', לפתור תשבצים ופאזלים ועוד, אך השחמט היווה מטרה חשובה עבורו. הוא הקים נבחרת שחקנים בקיבוץ, שדבקה בהתלהבותו. גם את מרים ביתו לימד את חוקי המשחק והיא עשתה חיל כשחקנית. יצחק זכה לאריכות ימים ולצלילות הדעת כמעט עד סוף ימיו. אשתו חנה נפטרה לפני מספר שנים דוויית סבל. הוא הקפיד לדאוג לה ככל יכולתו. עד יום מותה זכר לה את חסד נעוריה ואת ההשקעה הגדולה שלה במשפחתם בכל חייה. הוא זכה לראות בחייו את ילדיו נישאים, לחבוק שמונה נכדים, שבהם היה גאה, ולאחרונה גם שני נינים. מרים ואמנון וילדיהם – אלעד, לילך, שחר ומיה, סתיו, נוה, פז וגפן, אנו אתכם באבלכם על אביכם וסבכם, האיש שהיה חלק בלתי נפרד מנוף הקיבוץ כמעט מיומו הראשון. איש עבודה ועמל, שידע להשקיע, לתרום ולהזדהות בכל מאודו עם הקיבוץ כחלק מהמפעל הציוני הגדול. יצחק היקר – ימתקו לך רגבי עפרך.                                          כתבה: רחלי בר דוד   יום הולדת 95 לאדם הכי מדהים, אמיץ, חכם וטוב לב בעל העיניים הכחולות היפות ביותר שאני מכירה- סבא שלי. סבא עלה לבד לארץ בגיל 16 בתחילת מלה"ע ה2, שרד את המסע הארוך והלא פשוט והגיע לחופי א"י בשלום. סבא שלי לא וויתר גם לאחר שהגיע, הצטרף לקבוצה בקיבוץ הזורע ועזר לבנותו, הצטרף לבריגדה היהודית ושחרר פליטים ממחנות עקורים בגרמניה, ואח"כ התנדב גם להגנה ולחימה על המולדת. סבא שלי עבד כל חייו בגד"ש בקיבוץ כפר מסריק- עד שבגיל 80 דרשו ממנו להפסיק לעבוד. כזה סבא שלי, אחד שגם בגיל 85 היה מוכן לנהוג בטרקטור. סבא שלי עד גיל 92 רכב באופניים(!), והיה שוחה 12 בריכות בבריכה הקיבוצית (להשוואה אני לא שוחה 2). סבא שלי היה שחקן שח ברמה גבוהה מאוד, והעביר זאת גם למשפחה שלנו (חוץ ממני... סליחה). הוא גאה במורשת השח שלנו ואוהב שאנו לוקחים בה חלק. אבל סבא שלי הוא יותר מזה: הוא זה שלימד אותי על תשחצים, ופאזלים. ובערך מגיל 6-7 אני יושבת לידו בסלון (על הרצפה) ומרכיבה פאזלים, או יושבת על יד שולחן הכתיבה הקטן שלו ופותרת תשחצים לילדים. הוא לימד אותנו כבר מגיל צעיר מה ערכה של עבודה קשה, ומסירות, והשקעה. הוא לימד אותנו אהבה מהי. סבא אהב את סבתא יותר מכל דבר אחר, וכמה עצוב היה לו כשהיא הלכה. הוא איש משפחה. שגם בגיל כזה, כשכל הגוף כואב, וקשה לקום וללכת- שואל 'איך בצבא' ו'מה שלומך?', כשאנחנו אלה שצריכים לשאול אותו. סבא שלי הוא איש מיוחד. הכי מיוחד שאני מכירה. ואני אוהבת אותו כל-כך הרבה - על מי שהוא, ועל כל מה שעשה, ועל הדרך בה הלך ועל הדרך בה הוביל אותנו לעשייה. מזל טוב סבוש, 95 לא בא ברגל, אבל הרווחת אותו ביושר. מי ייתן ותמיד תהיה מאושר