(08/08/1921 – 22/10/2007)
(
–
)
<< חזרה לאתר הנצחה נחמה דקל נולדה: 8.8.1921נפטרה: 22.10.2007 נחמה איננה. הידיעה עברה אתמול ברחבי הקיבוץ והתקבלה בהפתעה אמיתית. לא שלא ידענו את מצבה בשנים האחרונות אך פשוט התרגלנו לראות אותה , רכונה בכסא הגלגלים ויצחק מוביל אותה במסלול קבוע ובשעות קבועות, והיה נדמה שכך ימשיכו עוד זמן רב. אתמול הגיע סופה ושחרר אותה משנים של סבל ואבדן מוחלט של אישיותה. הפער העצום בין נחמה הבריאה, העסוקה תמיד, הממלאת תפקידים מרכזיים, המעורבת בחיי החברים וגם המשק, הערנית והאיכפתית, לבין מצבה הקשה שנגרם בגלל מחלתה , הפער הזה היה פשוט מדהים וקשה להבנה. נחמה נולדה בשנת 1921 בעיירה קטנה- פיונטק על יד לודז' שבפולין. אביה היה תלמיד ישיבה ואמה הייתה בת למשפחה אמידה. אביה היה תלמיד ישיבה נאמן עד סוף ימי חייו במקביל לעיסוקו במסחר וניהול חנות בדים. אמה שהורגלה לבית עשיר ובו עוזרות בית, התקשתה בעצמה בניהול הבית וגידול הילדים. נחמה היתה הבכורה במשפחה בת 6 ילדים ובתור הבת הבכורה נאלצה לעזור לאמה בבית וגם לאביה בעסקים, דבר שפגע לא מעט בלימודיה. בגיל 17 נסעה ללודז' ללמוד תפירה סלונית. כשפרצה מלחמת העולם השניה היתה נחמה בחופשה בבית וכמובן שנשארה שם. בזכרונותיה היא מתארת 6 שנים של תלאות השואה שעברו עליה ועל משפחתה. פצצה פגעה בביתם והבית נהרס כולו. הם נשארו ללא כסף, ללא בגדים וללא רכוש, הנס היה שלא נפגע אף אחד. אז החלו בדרך נדודים קשה וארוכה. עברו מגטו לגטו וב -1942 הוריה ושני אחים נלקחו למחנה השמדה. נחמה ושלוש אחיותיה עברו לגטו אחר בעזרת ידיד פולני ועבדו בבית חרושת. הגרמנים לא אפשרו לצאת משטח בית החרושת והקימו בשטחו מחנה עבודה. היהודים שוכנו בצריפים וישנו בצפיפות , סבלו מקור ורעב, מדי יום הובלו גם משם אנשים להשמדה. ב-17 לינואר 1945 שחרר הצבא הרוסי את המחנה. היה יום קר מאד, שערי המחנה היו פתוחים אך ליהודים לא היה לאן לללכתהפולנים לא הסכימו להם להכנס לבתיהם והיה חשש גדול שהגרמנים יחזרו. אז גם נודע להם שהסיכוי למצוא את בני משפחתם האחרים קלוש. קרן אור ראשונה הביאו איתם השליחים מהתנועה. נחמה הצליחה ליצור קשר עם השליחים והאחיות נסעו ללובלין שם התארגנו לעלייה ארצה, בשיירות שחצו את הגבול הצ'כי בדרך לרומניה ומשם לארץ ישראל. בקבוצה כזו פגשה נחמה את יצחק. הם היו בקבוצה הראשונה שקיבלה סרטיפיקטים, אבל יצחק קיבל הוראה מהנהגת התנועה בארץ לדחות את העליה על מנת להשאר ולפעול בקרב שארית הפליטה בגולה ולכן נשארו באירופה עוד שלוש שנים. במהלך שנים אלו נפגשו בצ'כיה עם שליחים מהארץ וביניהם חברים מכפר מסריק ולא מעט בהשפעתם בחרו להצטרף לקיבוצנו. נחמה ויצחק עלו ב 1948 והצטרפו לקיבוץ. הודות להיכרותם עם השליחים מהקיבוץ, קליטתם היתה קלה, ומהר מאד, הם מספרים, חשו כאן בבית. בתחילת דרכה עבדה נחמה בסלון התפירה ובהמשך נבחרה לרכז את ענף ההלבשה.לאחר מכן ריכזה את ועדת הבריאות, בתקופה שהיא מתארת כקשה ביותר עם הרבה חברים חולים במחלות קשות. ב 1972 נבחרה לריכוז ועדת החברים. במהלך הקדנציה שלה השתנו הרבה דברים בתחום הצרכנות. בראיון שהתפרסם בהד-הנעשה, היא מתארת את הקו המנחה שלה, שהיה הפחתת התלות של החבר במוסדות ובתקנונים ומתן יותר עצמאות וחופש אישי.ב 1975 נבחרה לנהל את גזברות הפנים וההנעלה. באותו זמן עברו לשיטת ניהול התקציבים האישיים והדבר הוסיף לה הרבה ענין וסיפוק בעבודתה. את תפקיד גזברות הפנים מילאה נחמה יותר מ 25 שנים ברציפות. עבדה עם כל הגזברים ומרכזי המשק ועם כולם הסתדרה והצליחה בעבודתה. בכל תפקידיה לאורך השנים חשה נחמה סיפוק גדול ואהבה את עבודתה ואת הקשר עם החברים. תמיד סיפרה שהיא אוהבת לתת שירות טוב לחברים. באותו ראיון מלפני כחמש שנים נכתב"כה לחי לנחמה ותודה תודה על היחס , ההשקעה, הדייקנות, המסירות ותודעת השירות שליוו את עבודתך במשך 40 שנים". נחמה מספרת על בנה יזהר כשהיה ילד, תמיד בא אליה בטענות שבכל פעם שהיא משכיבה אותו לישון בבית הילדים, עוצרים אותה חברים בדרך לסדר עניינים... לנחמה ויצחק נולדו שני ילדים – נעמי ויזהר, שהקימו בעצמם משפחות ונולדו שישה נכדים. השנים עוברות וגם הנכדים עושים חיל וגם הם חובקים ילדים משלהם – חמישה נינים לנחמה ויצחק. הילדים אמנם עזבו את הקיבוץ אך נחמה ספרה תמיד והדגישה בגאווה בלתי מוסתרת שערכי החינוך הקיבוצי והרוח השיתופית הושרו בהם ושניהם גאים על כך מאד. היום אנחנו מלווים את נחמה בדרכה למנוחתה האחרונה. חייתה ביננו חברה, שסיפור חייה- תחילתו איימי המלחמה ומוראות השואה, המשכו הגשמה, עלייה ובניית בית ומשפחה, עשרות שנים של פעילות אחראית ותפקידים מרכזיים – וסיום כואב של נפילה נוראה ממרום העשייה לתהום איבוד הצלם והקשר עם הסובב אותה. אנחנו מחבקים את יצחק את נעמי ויזהר ושאר בני המשפחה- הנכדים והנינים ומתנחמים בידיעה שנחמה סיימה חיים מלאים ועשירים שרק מעטים יכולים להתברך ולהתגאות בשכאלה. יהי זכרה ברוך. כתבו: עופר ואברהם ע"פ דברים בארכיון הקיבוץ.
