(09/05/1936 – 03/01/1991)
(
–
)
<< חזרה לאתר הנצחה לאה דורוןנולדה: 9.5.1936נפטרה: 3.1.1991 לאה דורון איננה!לאה דורון- שם נרדף לאהבת החיים.הייתכן שאת חברתי, היקרה לי מאד, הלכת לעולמך?שהמחלה הממארת בה נאבקת בעוז וגבורה משך חמש שנים הכריעה אותך? יכלה לך?ילדה היית בבואך אחרי מלחמת העולם לכפר מסריק, נקלטת בקב' הבנים הבכורים- קב' עופר.וכאן תקעת יתד, ובנית יחד עם יוסי את ביתך. בית חם, לתוכו, ובו גדלו שלוש הבנות. ביחד גידלתם אותן באהבה ובתבונה, ובבוא הזמן קלטתם באהבה את אבי, ואת גברעם והייתם שוב יחד- את ויוסי סבים גאים.חייך שזורים בחיי התרבות של כפר מסריק. כל חג, כל מסיבה את- תורמת במשחק -כהמשך טבעי לשנים של הופעות והשתתפות כשחקני ראשית ב"להקה".באירגון החגים דגומת פסח, את רוח חיה המשאירה חותמה- בשירה- בחוץ כחלק ממקהלה ובבית- בחגים השונים, ועם השנים מצטרפות בנותיך ויחד אתן עולות ומופיעות על הבמה.שנים עבדת בחינוך ובהוראה, בתחילת הדרך לימדת כיתות. ואח"כ עם הזמן הרחבת את ידיעותיך במקצוע החינוך ועזרת לילדים לא רק פה, אלא גם בבתי הספר בהם עבדת בנהריה ובעכו.דרכך לא היתה מרופדת, לא הכל בא לך בקלות, היו לאורך חייך מאבקים שונים וקשים, אך את לא ויתרת, ומצאת את הכוחות הנפשיים להתמודדויות הללו.הזמן אוזל...מחוגי שעון החיים עצרו מלכתואני צריכה להפרד ממך לאה, כיצד עושים זאת? אינני יודעת...צריך להיות חזקים, כך אומרים תמיד, וכך, אומרת גם אני ליוסי, סמדר,אפרת ושושי לאבי, לגברעם והנכדים.ולכל אוהביך וידידייך שבאו ללוותך בדרכך האחרונה, נוחי בשלום. יהי זכרך ברוך ורה עופר.אמא !כבר עבר חודש- והמחשבות והזכרונות עדיין כה טריים- נדמה שמיום ליום זה נעשה קרוב יותר, מוחשי יותר, חזק יותר.לא מתרחקים, אלא באים וחוזרים, כל פעם מעיזים לגעת יותר, לחשוף יותר... איך מעכלים את היותך איננה כאן איתנו?האם שמת לב שהתחלפנו בתפקידים? אני הפכתי להיות לך למשענת- חזקה, בוטחת, נותנת בך כוח- ואת כמו ילדה חסרת אונים, מפוחדת, ונתמכת, נתלית בכל שביב של הגיון שיחזירך לחיים- מאיפה לקחנו את הכוח לזה?אמא, בנית אותנו, עיצבת אותנו, בחוכמתך, בתבונתך ברגישותך הרבה-צמחנו סביבך, הקפנו אותך ונשאנו אותך אל-על. הבית הזה –שבנית- לא יתמוטט! הוא חזק ויציב אוהב ונאהב.אמרת שאינך דואגת לנו שאת יודעת שנסתדר, שמי שמפסיד כאן זו את.אכן אמא שלנו – את שהיית סמל לחיים שופעים כוח, יצירה, שמחה ואהבה- את הוכרעת במלחמה הקשה הזו- ואנחנו- בכאב גדול- איבדנו אותך! לא האמנו שזה יכול לקרות חשבנו שעם אהבה כה רבה, תמיכה ,עידוד וטיפול שכזה – תוכלי להתגבר..יש לי כל כך הרבה מה לספר לך, לברר, לדבר איתך. להראות לך את הציורים האחרונים של יהב ומה אמרי אומר עליך ועלינו-את כל כך נהנית מזה. בלי פסיכולוגיה וחינוך- פשוט סבתא של יהב ואמרי שתמיד מוכנה לתת להם שוקולד, אם הם מבקשים, גם במחיר של ארוחת ערב.הם מתגעגעים אליך סבתא, לא מבינים למה הלכת, למה את אינך?גם אנחנו מתגעגעים נורא. החלל הוא עצום ואין מה שימלא אותו. סמדר.
