(08/12/1925 – 29/02/1996)
(
–
)
<< חזרה לאתר הנצחה סמי דוקטורסנולד: 8.12.1925נפטר: 29.2.1996 אמר קהלת: "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים עת ללדת ועת למות עת לטעת ועת לעקור נטוע"..אתמול בשעות הצהרים הגיע לקיצו סיפור חיים נוסף- סמי דוקטורס נפטר והוא בן שבעים.בשנותיו האחרונות לא היה סמי בריא כתמיד והוא עבר לא מעט תחלואים וגם שהה תקופות לא קצרות בבתי חולים וראה לא מעט קשיים וסבל, אבל תמיד היה חוזר וממשיך הלאה. שוב היינו פוגשים בו על האופניים ברחבי הקיבוץ, או בטיול עם הנכד וחיוך על פניו, ומניחים היינו שהכל כרגיל. אך לא עוד- סמי איננו.פרשת חייו של סמי מיוחדת וסוערת. רק מעטים בינינו הכירו אותה הכרות של ממש. אין זה מפתיע-יותר מעשרים שנה חי בינינו יחד עם משפחתו. הוא הגיע אלינו והוא כבר כבן חמישים וסיפור חייו עמוס וגדוש עלילות ומעשים . סמי נולד בארגנטינה למשפחה יהודית חמה, אך בהחלט לא ציונית ונושא העלייה לישראל לא היה בראש מעיניו. כאיש צעיר למד סמי והוסמך כאגרונום ובמשך 25 שנה עסק במקצוע הזה והתמחה בעיקר בנושא הענבים והכרם.לאחר שהקים משפחה עם רות גמלה ההחלטה בלבם לעלות לישראל. התחושה שרק כאן בארץ ירגישו בבית, הריצה אותם לניסיון העליה הראשון. בשנת 1964 עלו וחיו תקופה קצרה בתל-יוסף ובעיקר בקיבוץ כברי שם נולדה גם הבת, גבי, שנחשבה מאז ל"צברית,של המשפחה. לא קל היה לעבור את תהליך הקליטה בארץ חדשה, ולא חסרו משברים וקשיים,אך מה שהכריע את הכל היה אסון שפקד חלק של המשפחה שנשאר בארגנטינה, סמי ורות ארזו מזוודות וחזרו לסייע במשבר. כך הסתיים הפרק הראשון של עליה ונסיון השתרשות.עוברות שנים ושוב מנקר חיידק העליה לישראל, לסמי ולרות כבר ברור שאת ילדיהם הם רוצים לגדל בישראל, וירגישו כאן כיהודים, ללא חשש רדיפה והתנכלות. בשנת 1975 הם אורזים בפעם האחרונה ועולים בשנית והיעד הוא- קיבוץ כפר מסריק.סמי קיווה כי נסיונו והידע הרב שצבר בשטח הכרם ינוצל לטובת ענף המטע,אליו הצטרף אך הדברים לא הסתייעו. למרבה אכזבתו נאלץ להחליף מקצוע והא עובר תקופה ארוכה של חצרן בתי הילדים. סיפור קשריו המיוחדים עם ילדי הקיבוץ מאז אותה תקופה נמשך כחוט השני של חייו בקיבוץ. סמי שימש גם כנהג משק תקופה מסוימת, עבד במטבח- שם היה אחראי על הכנת הסלטים המיוחדים , מלאי הטעם והשראה,- וגם הצטרף לצוות "דוקרט" . במפעל עבד בחיתוך על הגיליוטינה- עבודה פיזית קשה, המתאימה לצעירים ממנו בהרבה ורק הם הצליחו להחליפו.אבל סמי בעיקר היה אמן ואומן, כך ייזכר יותר מכל. עבודותיו בהדפסת משי, בהכנת חולצות וכובעים לאירועים השונים בקיבוץ היו סיפור של גאווה מקומית.הויטראז'ים, עיבודי העץ , הזכוכית, ובשנים האחרונות- מפעל "קרמית" ליצירת קרמיקה לקישוט שהפליאה כל עין, היו רק חלק קטן משלל האמנויות, בהן עסק ומהן פרצה אישיותו התוססת. בכל חג ובכל אירוע אפשר היה למצוא ולחוש את תרומתו הייחודית בעיצוב וביצירה,בקישוט וברעין המקורי שהגה ותכנן. פורים לא היה פורים בלי ה"פונץ" של סמי, שלא לדבר על הטנגו הארגנטינאי הצמוד והסוער שביחד עם רות סחפו אותנו אחריהם לרחבת הריקודים.בכלל סמי הוסיף לחיי הקיבוץ צבע ורוח דרום-אמריקאית, וטעם מתוק של ריבות ושל "דולצ'ה דה לצ'ה" , וכל אלה יחסרו לנו מאד.אבל הוא יחסר מאד לרות, שממש אתמול ,ביום מותו, אמורים היו לציין 32 שנות נישואין. והוא יחסר לגבי ולדני ולנכדים ולכל המשפחה הרחבה.תהיו חזקים- לבנו אתכם ביום הזה ואנחנו מנחמים מכל הלב.צ'או סמי- תנוח בשלום על משכבך, באדמת כפר מסריק, וינעמו לך רגביה.יהי זכרו ברוך. אברהם אילתוכאילו שסופו של התסריט היה ידוע מראש ולכן אפקט ההפתעה נמוג בטרם עת.וכאילו שהכל נקבע ונכתב מראש כפי שמן הראוי שאאמין, אם ברצוני להקרא יהודיה כשרה.... ואולי לא כאילו אלא בדיוק עד לפרטי פרטיו של אחד מאותם הסופים שנצטיירו במוחי שוב ושוב בחודשים האחרונים לפני שאבא החליט- כי הוא באמת החליט מתי והיכן להוציא את נשמתו בפעם האחרונה:הזמן – לאחר שנפרד מהכל (כמעט)המקום –היכן שהדבר יגרום להכי פחות צרות.היכן שהדבר יגרום להכי פחות עגמת נפש.כאילו שהוא חס על אמא לאחר חודשים אורכים ארוכים של סבלנות אן סופית, של כאב ושל יגון. חודשים של חוסר קבלת המציאות, מצידו, כמו שהיא באמת. נסיון הסטרי , כמעט, לנצח ולחיות למרות הכל. הוא היה כה נחוש לצאת מאותו ניתוח גורלי על אפם וחמתם של הרופאים שלא הסתירו לרגע את האחוזים הבודדים בלבד לגבי הצלחתו .והוא בשלו :קבל עם ועדה הודיע להם שיש לו עדיין הרבה דברים לסדר ואנשים חשובים לפגוש, אולי כבר ידע שנכד זהוב תלתלים קרב ובא, שעבורו שווה לחכות שנתיים. והא צדק! רק לאחר שנפרד מהכל (כמעט) סיים את חייו באותה האצילות, כשבלילותיו, אני משערת התפלל לאלוהיו שיעניק לו כח למען יסתיימו חייו בכבוד הראוי.אמא תספר עליו שבצעירותו היה רומנטיקן ללא תקנה, אך רוחו הסוערת העיבה על תכונה נדירה זו לעיתים כה קרובות עד שהתקשתה לתארה, גם כאשר הרומנטיקה ליטפה בעוצמה כה רבה.דני לבטח יסכים שלמרות חריגותו הוא היה אבא שאין שני לו.אני מוכנה לאמר עליו שנדיבותו היתה מבלבלת משהו: כזו בלי גבולות שלא פעם הטביעה את הנהנים ממנה. יונתן זוכר אותו כ"סבא סמי שלי" גם היום קורא בשמו כמעט מדי יום, ואף מביט בתמונתם המשותפת כאשר חיוך מדהים קורן מתוכו.אבא- אהבתי אליך היתה ועודנה גדולה כמו שתי כפות ידיך העצומות, שצבעי הבדים או שריחות הריבות שכנו בהם דרך קבע. הידיים שהזכירו לכולנו , בכל רגע ורגע,את מימדיו של לבך שכשל למרות הכל. היה שלום אבא שלך לתמיד - גבי.
