(15/10/1924 – 25/04/2018)

    (

 – 

)

<< חזרה לאתר הנצחה מישו (מיכאל ) גולצרנולד: 15.10.1924נפטר: 25.4.2018 היום אנחנו נפרדים ממישו גולצר וליבנו כבד. מישו היה אחד האנשים המיוחדים והאהובים בקיבוץ ורבים מאד הוקירו את אופיו כאדם וכחבר. מישו נולד בפולין בשנת 1924 ועוד חודשים מעטים היה חוגג 94 שנים. סיפור חייו מרתק ומיוחד אבל גם דומה לגורלם של יהודי אירופה במאה שעברה. ביתו היה מסורתי ולאבא היתה נגריה גדולה. הוא למד יסודי וגם התחיל את הגימנסיה אלא שאז קדרו שמי אירופה. בגיל 13 כבר היה חניך תנועת השומר הצעיר. משפחתו נלקחה לגטו לבוב ועם פרוץ המלחמה גויסו אביו ואחיו הגדול לצבא. אחרי מספר חודשים החליט לברוח בעצמו מהגטו. ביער הוא פוגש פרטיזנים ומצטרף אליהם והוא בן 15. כאן, מתחיל מסעו של נער צעיר מאד ובודד לאורכה ולרוחבה של רוסיה בשנות המלחמה האיומה. רעב, מחלות, איימי מלחמה ובריחות הן מנת חלקו. אחת התחנות היתה אוזבקיסטן, אך גם משם המשיך הלאה ובסופו של דבר הגיע לסיביר. מאוחר יותר הוא מקבל צוו גיוס לצבא האדום ומתגייס, קצת אחרי גיל 17. הוא מנצל את היותו חייל כדי לנסות ולמצוא את אביו ואחיו עד שמתברר ששניהם נספו. במקום להגיע לאזור הקרבות הוא מוצב במחנה עבודה רוסי שם הוא מתקדם עד לתפקיד מנהל ומדריך. כשהמלחמה מתרחקת, מנסה מישו להגיע לעיר הולדתו כדי לברר מה עלה בגורל משפחתו. ברכבת הוא נאסר באשמת ריגול ונפסקו לו 10 שנות מאסר. הוא מנצל רגע של חוסר ערנות ובקפיצה נועזת מהקומה השנייה הוא בורח ונעלם. שוב הוא בבריחה ובמסתור עד שהגיע דרך זלצבורג לגרמניה – לאזור שבשליטת הצבא האמריקאי. כאן מתחיל פרק חדש – העליה לארץ ישראל. במהלך ההתארגנות לעליה הוא פוגש נערה צעירה ויפה – הלה שמה – שתהפוך במהרה לבת זוגו, לאשתו ואם בניו. הם עולים לארץ באוניה "אקסודוס" ולאחר תלאות קשות מגיעים לחופיה אך נתפסים ע"י הבריטים ומגורשים שוב לצרפת ואחר כך לגרמניה. סיפורם של הלה ומישו הוא חלק מהסאגה העצומה והטראגית אך גם מלאת הגבורה של 5400 מעפילי האקסודוס. בגרמניה שלאחר הגירוש מתארגן קיבוץ פח"ח – פרטיזנים חיילים חלוצים - שמגיעים בסופו של דבר פעם שניה לישראל כשבועיים לפני ההכרזה על הקמת המדינה. חלק מקבוצת פח"ח מגיעים לכפר מסריק ומישו מתגייס לצה"ל שהוקם לא מזמן ומשרת בו כשנתיים עד שהוא משתחרר ומצטרף לחבריו בקיבוץ. מישו מוצב לעבודה במוסך – הרי למד מסגרות עוד בנערותו - ומהר מאד הוא מתקדם, לומד וגם מנהל את המוסך במשך 12 שנה. הוא מרכז את ענף הטרקטורים ועובר מאוחר יותר לאסקר. בשנים הללו המשפחה מתרחבת ונולדים שני הבנים, יוסי ואפרים – ומנציחים בשמותיהם את שני הסבים שנספו בשואה. כשהקיבוץ מקים את סילורה, חוזר מישו הביתה ומהווה את הגרעין שמוביל את המפעל בצעדיו הראשונים. כאן הוא מטיל עוגן וסילורה הופך לביתו השני לאורך 45 שנה. מישו מצליח לחגוג כאן את יום הולדתו ה 90 וממשיך להופיע לעבודה כל בוקר גם לאחר מכן. הוא הופך לסמל ודוגמא לאריכות ימים בבריאות טובה, בצלילות מחשבתית, בחריצות ובמסירות ללא גבול ובעיקר ברוח טובה וביחסי ידידות עם כל הסובבים אותו. אי אפשר לספר את סיפור חייו של מישו בשנים הללו בלי להזכיר את תחביבו שהפך למקצוע – הפיסול בחֵמַר. מה שהתחיל במקרה באַטליֶה של קובה – הפך למרכז חייו של מישו בשנות חייו כאיש בוגר. הילד שהיה צייר מוכשר, הפך בבגרותו לפסל מפתיע, מוערך ומצליח, שגינת ביתו היתה תערוכה הולכת וגדלה של פסליו המיוחדים. במשך הזמן הוא מקים חוג לקרמיקה ומלמד את התורה לחברים וחברות שביקשו ליהנות מכישרונו ומהידע שלו. פסליו המגוונים, חלקם מצופים גלזורה, התאפיינו בדמיות מילדותו בעיירה היהודית בפולין, כאילו ביקש להקים להם מציבה. בשנתיים האחרונות, כשהם כבר בערוב ימיהם, עברו הלה ומישו להתגורר בבית עזר. גם כאן המשיך מישו את שגרת ימיו ככל שבריאותו אפשרה. בשבועות האחרונים חלה הרעה במצבו והוא אושפז בבית החולים, שם גם הלך לעולמו לפני מספר ימים. כמו לסמל את החיים הנמשכים נולד בשבועות האחרונים לחייו נין חדש נוסף, להלה ומישו ואולי אפילו הספיק לשמוח בענף החדש שהנץ למשפחה שתחילתה מִצעַר והיום היא עץ גדול ומסועף. אנחנו מחבקים את הלה, שולמית ואפרים, יוסי ושרי את הנכדים ובנות הזוג ואת הנינים וזוכרים בהמון אהבה והוקרה את מישו היקר. היה איש וראו איננו עוד. יהיה זכרו שמור בסיפור חיי הקיבוץ ואנו נמשיך להלך לאורו.                                                                  כתב: אברהם אילת   מישו היקר שלי. תודה על כל השנים הנהדרות שנתת לי. תודה שהיית לי אבא, אמא וכל המשפחה שאיבדתי. לימדת אותי הכל, למרות שהייתי "במחנות" לא ידעתי כלום. מערב שבת הראשון בקיבוץ פח"ח – הסתכלנו אחד על השניה, אני בקצה האחד של השולחן, ליד המדריך ואתה בקצה השני, מרים כל הזמן את הראש ומסתכל עלי, בסוף ניגשת אלי נתת לי מפית שעליה ציירת אותי ויצאת מהר. אני לא הבנתי מה זה והמדריך אמר לי: "יש לך כבר חבר. הוא צייר אותך" מאז לא עזבנו אחד את השני. היינו באקסודוס אתה כל הלילה היית ליד המכונות ואני חילקתי מים לכל האנשים באוניה, חיממת בקבוק מים על נר שיהיו מים חמים להתרחץ. בכל המצבים היית המלאך שלי. היינו חברים וידידים במשך שנה וחצי עד שהצעת שנינשא ואני מיד הסכמתי, כי הרגשתי בליבי שאתה מיועד לי. שאתה מיוחד, וביחד יהיו לנו חיים טובים ויפים. יש לנו משפחה נהדרת. כל השנים היית בעל, אבא, וסבא נפלא. דאגת שלילדים יהיה הכל. היינו הולכים אתם לדוג, לים, לטייל בג'יפ שהיה לך. ככה אני אמשיך לחשוב עליך ועל כל השנים שנתת לי. אחרי שעברתי תאונה סבלת יחד אתי ואני ראיתי אותך ולא יכולתי לעזור לך. מאז הניתוח שעברתי הלב שלי נשבר כל יום נחלשת יותר ולא השלמת עם זה שאנחנו בבית-עזר רצית רק לחזור הביתה ראיתי אותך ולא ידעת איך לשכנע אותך שאין ברירה אנחנו צריכים את העזרה ואת הטיפול הכלכך טוב שלהם. אני מבקשת ממך אלף סליחות שלא יכולתי לעשות את מה שביקשת. אני, שכל דבר שביקשת ואמרת לי עשיתי וכעט אני לא יכולה. אתה הבעל הנהדר שלי , אני מעריצה אותך, מעריכה ואוהבת לעד - הלה שלך