(11/05/1912 – 14/11/1984)
(
–
)
<< חזרה לאתר הנצחה שמואל קראוסנולד: 11.5.1912נפטר: 14.11.1984 שמואל נולד בעיר פרשוב שבצ'כיה.פרשוב היא עיר שבה אוכלוסיה יהודית גדולה על כל זרמיה חילונים ודתיים.להוריו היתה מסעדה מפורסמת – שבה התקיימו כנסים של מפלגות ציניות. שמואל קולט הכל ונוטל חלק בויכוחים. שמואל עושה מפנה בחייו בעוזבו את בית הספר התורני "עץ החיים" ובוחר בבית ספר ממשלתי. אז הוא גם מצטרף לתנועת "השומר הצעיר" . שמואל רכש מקצוע כהנדסאי טקסטיל, אבל לא המשיך במצקועו, אלא עלה ארצה בשנת 1933 עם חברתו לחיים פרחה, לפלוגה הראשונה של הקיבוץ בבת-גלים. הסתגל לתנאים ורכש מקצוע של טפסן בניין.שמואל ניצח על ההכנות ליום העליה, והעברת הצריפים למשמר-זבולון. בגלל בקיאותו בעבודות הבנין הוא שותף פעיל בהקמת ביח"ר נעמן. בשנת 1942 הוא מתגייס ליחידה מיוחדת לצבא הבריטי הארץ. אח"כ הוא מצטרף לבריגדה היהודית ומגיע לאיטליה. שם הוא פעיל בצרכי העליה עד שהוא נפצע ונאלץ לוותר על הצבא. הוא חוזר הביתה לארץ. מגבלותיו הפיסיים מביאות אותו ללמוד הנהלת חשבונות, ומאז זה תפקידו בענפים הרבים.הוא מצטיין בדייקנות קפדנות וחריצות המסייעים לקידומו גם בתחום חדש זה.שמואל היה אבא-בעל-סבא למופת. יחד עם פרחה בנו קן משפחתי לתפארת. שני הארועים האחרונים במשפחתו:נישואיה של הנכדה הראשונה בקיבוץ – נכדתו, והולדת הנינה הראשונה היו שמחות מהולות בעצב, כי פרחה לא זכתה להיות שותפה להן.שמואל ידידנו הסתלק מאתנו כשגופו מיוסר וידם של הרופאים קצרה מלהושיע. נזכור אותו כאיש רב-פעלים שתרם רבות למשפחתו ולקיבוץ.הנושא הנכסף של ימי הנעורים והבחרות. אשליית המוסר המושלם אשר שמואל היה נאמן לה למעשה עד סוף ימיו, בהתמסרות, בחריצות עיקשת וביושר ללא פשרות. כי הרי אצל שמואל אין פשרות, הכל אשר נוגע למילוי חובות ומעל הכל לעבודה שאצלו היתה עבודת קודש.הכל חייב היה להיות שלם, מדוייק, עשוי ע"פי תקנו ומוכן בעיתו. לא כל אחד היה מסוגל לקבל עקרונות מוסר העבודה המחמירים של שמואל, את התביעות הקיצוניות מעצמו ואת הציפיה לאותה מידת יושר ומסירות גם מאחרים. הוקירו אותו וכיבדו אותו אך היה מי שאמר שהוא מגזים, שהוא קיצוני מדי ושהוא מזיק לבריאותו.ואכן גופו של שמואל הער, הפעיל, הבלתי נלאה לא היטיב עמו. באביב ימיו כאשר התנדב ונלחם במסגרת הבריגדה היהודית בחזית מלחמת העולם השניה, נפצע פצעים קשים והיה מרותק לערש דווי ימים רבים בבית חולים צבאי בניכר. גם משם, היה שולח את מסר האהבה שלו לבני המשפחה וגם לידידים במכתבים וגלויות חדשות לבקרים, שפע אהבה וגעגועים. מאז היתה בריאותו רופפת. מחלות שונות תקפו אותו ובשנים האחרונות קשתה עליו ההליכה. אבל כל אלה לא התישו את מרצו – שמואל לא וויתר, מכאוביו לא הפסיקו את פעילותו. שמואל נשאר המרכז והרוח החיה של המשפחה. הוא שומר על הבית החם והקושר. גם אחרי שפקד אותו אסון כבד עם מותה של פרחה, רעייתו האהובה התגבר בכוחות על-אנושיים,נאבק עם צער הנפש וחולשת הגוף.ושוב המשפחה כולה עמו וסביבו והוא דואג לכל, שלא יחסר דבר ושלבנים ובעיקר לנכדים יהיה שמח בביתו. ואמנם כך היה עד שנפל למשכב האחרון.אך גם בשעות האלו, בשעות הסבל הקשה, הסופי, היו כל בני המשפחה סביבו, ועל ידו בדאגה, בחרדה ובאהבה אין-גבול וסעדו אותו עד לניצוץ החיים האחרון.תמיד נזכור את שמואל: אדם נבון ומבין, אוהב ומקרין אוהב. אדם ישר ונאמן כל ימי חייו.
