(20/08/1946 – 26/06/1987)
(
–
)
<< חזרה לאתר הנצחה ראובן קראוסנולד: 20.8.1946נפטר: 26.6.1987 ראובן שלי...לא אשכח את הימים הארוכים שישבתי לידך, כשעדיין הרגשת טוב יותר.עוד הספקנו להחליף הרבה מילים בינינו.ידענו שהחיים ממשיכים למרות הבריאות הרופפת שלך והמשכנו לרקום חלומות ותוכניות בלי סוף, בלי לחשוב ולראות מה קורה.אולי שנינו לא רצינו לדעת את האמת לאמיתה. על הצל המאיים שמתקרב אלינו. אולי רק כך יכולנו להמשיך ולחיות את חיינו עם הילדים....קשה לי לתפוס שלא תהיה אתנו עוד. הבית ריק בלעדיך, כל פינה וחלק בבית זה אתה. וזה בלתי אפשרי.... לילות ארוכים עברו עליך בבית בהם לא עצמת עין ולא מצאת מנוח. כמה הייתי צריכה להרגיע ולהיות רק אתך.ימים בהם ביקשת ממני- "אל תלכי לעבוד, השארי לצדי!" – ואני לא יכולתי להבין שהזמן כל כך קצר, אבל אתה כנראה חשת זאת הרבה יותר ממני.... בשבועות האחרונים המעטת לדבר והתכנסת בעצמך יותר, והמשכת להגיש רע– ואז פתאום, חשתי שהמצב גורלי.והתחלתי לחוש שאתה לאט לאט מתרחק ממני, פתאום הרגשתי שניחתת עלי מכה נוראית.ולא יכולתי להשלים, ולא רציתי להאמין לאף אחד.וניסיתי כל מה שאפשר, ביקשתי עוד קצת: אולי אפשר לעשות משהו?!הרופאים הסתכלו לי בעינים ולא ידעו מה להגיד. ואין דבר גרוע מזה ראובן, שאין תשובה – ושאתה מגיע למצב שכזה.... אתה שכל כך אהבת את החיים ורצית לחיות עם ההנאות שבהם. אהבת את הארץ, אהבת טיולים לא שגרתיים עם דרכים חדשות, אך לאחרונה מזה זמן שלא יכולת להינות כמו שרצית וזה הקשה מאד עליך.אחד הדברים שכל כך רצית ושאפת – שניסע יחד לחו"ל – וכבר התחלנו לתכנן ולחשוב. ידעתי שאיתך אוכל לנסוע בשקט, שהכל מתוכנן בראש במדוייק, לא זכינו לכך...... ראובן, לא אשכח את היום בו הזמנתי את הילדים להפרד ממך, והיה לך כל כך קשה, אך אספת באותו יום כח שאינני יודעת מאין שאבת אותו – ואמרת מילה לכל אחד מהילדים.בעיניך ראיתי עד כמה קשה לך. תמיד, עם הילדים היה לך קשה, כי לא רצית שיידעו ויחושו מה עובר עליך. כל כך אהבת אותם ולא ידעת איך להביע זאת.... ראובן, אני מבטיחה לך שאמשיך לגדל את ילדנו באותה דרך שסמכת עלי תמיד ובאותה אהבה של שנינו. לא אשכח אותך לעד. בת שבעחיוך עצוב ...תערובת מוזרה של רגשות, מחשבות וזכרונות מציפים אותי מדי פעם כשמישהו מזכיר אותך או כשתמונת דמותך האופיינית כל כך עולה בזכרון.בעצם, היינו מוכנים כל כך למה שעומד לקרות. שבועות ארוכים שקלנו וחשבנו וחששנו שהנה זה עומד להגמר, שהסרטן הולך לנצח פעם נוספת ושוב עומדים כל הרופאים חסרי אונים.אפילו התבדחנו קצת- בציניות האופיינית והמוכרת כל כך שלך. כששאלתי אותך באחד הביקורים במחלקה "ההיא" אם יש איזה לוח זמנים ומתי אתה חוזר הביתה, אמרת בחצי חיוך: אתה יודע לאן חוזרים מהמחלקה הזו...אז היינו כאילו מוכנים וידענו שזה הולך לקרות, ובכל זאת הידיעה הסופית השאירה אותנו תוהים ומבולבלים, אולי מבוהלים – עד כדי כך קצרה ידנו. עד כדי כך אפסו כל התרופות והחכמה הרפואית? זהו, זה הסוף ואין חרטה וחזרה ותיקון וסיכוי?או כמו שבת שבע שאלה – אתם מאמינים שלא נראה כאן יותר את ראובן? –והיתה פה לכולנו...ועם ההלם והעצב והתסכול עולה גם הרהור רציונלי – עכשיו אתה נח מנוחה אמיתית בלתי מופרעת. ואז באים הזכרונות – זכרונות של אחים ממש. כי מה אם לא אחים- יותר מאחים – היינו כולנו בני "זית". – בימים שבית הילדים היה בית, וחדר ההורים רק "החדר", גדלנו וחווינו ואספנו זכרונות שמעט אחים של ממש יכולים להתפאר בהם.רובן. תמיד בלי ה"א" המיותרת , תמיד קצת אחר ובכל זאת שייך ואי אפשר בלי. כילד, תמיד קינאנו בך, תמיד היה לך הכל – צעצעוים מכשירים והפתעות, ורק כשהתבגרנו הבנו, שבעצם היה לך הרבה פחות מלכולנו. רק כהורים בעצמנו ראינו פתאום את הילדות שלך בהבנה שלאחר מעשה.בתערובת הזכרונות עולים רגעים של הרפתקאות, ודיבורים בלילות עד שנרדמים, ובניה של רפסודה שמשיטים על תעלת הניקוז שהפכה לנהר אקזוטי. וכשרונות הציור והשרטוט, שהדיוק והביצוע הסבלני עד שלמות היה לפליאה גם לנו הילדים, וגם למובגרים שהתקשו לא פעם להאמין.הרצינות הבלתי מתפשרת שבהם נכנסת לאיזה ענין מתערבבת עם חוש הומור סרקסטי קצת וציני הרבה, שלפעמים השאירו אותי חסר אויר ומכווץ מרוב צחוק. ערב אחד ישבנו במוסד והכנו את הופעת הקבוצה בפורים – והערב הזה ילך איתי תמיד, כי באותו הערב,שהפך לילה – וכמעט בוקר, צחקתי יותר מכל זמן אחר וכאב הבטן שליווה אותי בימים שאחריו כמו חוזר עכשיו בעונג מיוחד.יחד התגייסנו, באותו יום, ועברנו את חוויות "הימים הראשונים בלי אמא" והתמונה המצחיקה של אורי, שלי ושלך עם המדים והכומתה הופכת להיות עכשיו עוד תמונה באלבום התמונות שלא יתמלא עוד.עם סיומה של מלחמת ששת הימים כשהכל עוד טרי וחדש וראשוני, יצאנו שלושה זוגות בג'יפ לטיול בגדה המערבית. הצחוקים שצחקנו, והריבים שרבנו והמראות שראינו בדרך מלווים אותי מאז וגם הם כמו מתערבבים בתמונות האחרות – של תחילת הבגרות והכניסה לקיבוץ...ושוב כמו איזה מסלול הכרחי – מגורים ביחד באותו צריף, ואחר-כך שכנות באותו בית, ושוב, נפגשים בחול ובחג כמו כולם, ובכל זאת הרבה יותר קרוב.בתקופה האחרונה , שהיא כמו טרייה יותר וכואבת ,במעט הזמן שאפשר היה בכלל להיות בראש אחד, דברנו תמיד על העתיד, מתוך איזו תחושה עמומה של אסון מתקרב ומאיזה כורח לא להשלים, לא להאמין שזה יכול לקרות – ושוב צחקנו. גם שהצחוק שלך כבר היה מלא בהרבה כאב שאין לו מידה ושיעור...ובסוף ביום האחרון שלך אתנו, כשעמדנו סביבך במשמר של חברות ואהבה וכבוד, אתה בינינו שוכב, במועדון, והמונים עוברים סביב הארון כמו מסרבים להאמין – אז , כשהעינים- שאין לנו שליטה עליהן לפעמים – התערפלו, ראיתי אותך שוב כמו מבעד לערפל הדמעות עובר בהליכה איטית, מיוסרת וצולעת, מאחורי חלון חדרי, בדרך לעבודה או לפח או סתם לסיבוב, בעקשנות של סירוב להשלים עם הכאב והחידלון.לא יודע איך, אבל בסוף שוב עולה איזה זכרון מצחיק ואני שוב מחייך חיוך עצוב – נדמה לי שאתה מעדיף ככה... אברהם
