(10/05/1917 – 13/07/1975)
(
–
)
<< חזרה לאתר הנצחה רחל מררנולדה: 10.5.1917נפטרה: 13.7.1975 ... עשר שנים, עשרים שנה, שלושים שנה, רצות השנים נחפזות ונעלמות לאין סוף של הזמן, אלו שנים נעימות מלאי רצון מרץ ויזמה. במהלך שנים אלו את רחל משתלבת בתוכנו בעבודה, במסירות ובדאגה.הלכנו יחד כברת דרך בענף הלול, שהיית בו אז בראשית התפתחותו. לול קטן ובו עבודה מרובה ובתנאים פרימיטביים, קימה עם עלות השחר- עת הקיבוץ נם את שנתו,- אנו שתינו ממהרות לעבודת ה"קודש": ניקוי בתי אימון, העמסת זבל בעגלת חמור קטנה, איסוף עלי בטטה בשקים משטח גן הירק דאז, אשר בחולות, עירבוב תערובת של מאות קילוגרמים באת. בערב – השכבת אפרוחים תחת ה"ברודר" ואיסוף תרנגולות בסביבת הלולים, כל זה אנחנו עושות יחד יד ביד ובמקביל. האם ישנה עבודה כלשהי, שקשה עליך, רחל? ואם כן האם את מתאוננת? הכל את עושה ברצון טוב, בהבנה מלאה, באיכפתיות, שכך צריך להיעשות ולא אחרת. הצוות קטן, היחסים קרובים ומתרקמת ביננו ידידות שלא פגה ברבות הימים.את משרה אווירה שלוה ונוחה ויחד עם זה חדורה דאגה, כי הכל יתבצע במקום ובזמן. כך את ממשיכה בעבודתך המוסורה בחלוף העיתים.... לפתע זוחלים הימים. כוחותיך מתרוששים אך הגוף נענה לרצונו, תוך דאגה מקננת בלב כולנו לבריאותך, אבל את לא חסה על כל מאמץ ובהילוכך האיטי מגיעה לעבודה, לחדר האוכל ולשיחת רעים קלה. כשאני ניצבת מולך על המדרכה- את הראשונה השואלת אותי: "למה את נראית עיפה כל כך? " ובשאלה כה פשוטה ולבבית את מביעה את דאגתך והתענינותך בזולת, בידיד.כן רחל, לא בגדולות הלכת , לא במעשי יצירה ועשיה יש מאין. אבל גדולתך היא בפשטותך, בפשטות החיים, במעשה היום-יום, באהבת האדם.כל מיתר וצלילו המוכר. את חיה ושרה את מנגינת חייך לפי מיתרי נפשך ולבך- צלילים נקיים, צלילים ללא זיוף.אבל לבך נדם- ושירתך באמצע נפסקה. נעמת לי רחל. אשמור את דמותך בתוכי.האם יש במה לנחם אתכם אהרון ויעל, אסנת ואפרים ובני המשפחה? יהי זכרך ברוך. ברכה.אמא יקרהשנותייך האחרונות היו שביל יסורים ארוך, ואני ראיתי אותך, כאשר נר חייך דועך לנגד עיני ואין בידי להושיע. מה אכזרי הגורל. את שכל כך אהבת את החיים, שכל כך היית קשורה לחברים וכיבדת אותם- לבך היה גדול לעולם ומלואו ורק להמשך חייך היה חלש עד אשר נדם.מופלא הדבר עד כמה היית נאמנה לשמך. אמא טובה ודואגת ולא רק לביתך הקטן, בתבונתך ביחסי הרעות השכלת לחוש את המצוקות של החברים ולכן באו אלו להשיח את בעיותיהם כקטנות וכגדולות, את הקשבת בסבלנות וטבעיות. שתי תכונות אלה – פשטות וטבעיות הן איפיינו את דרך חייך והדריכו אותך במשך כל השנים ביחסי חברים. על כן רכשת לך הרבה ידידים בקרב כל השכבות.זכור לי כאשר הגיע זמן של חילוף משמרות בענף בו עבדת כמעט 30 שנה, בהפסקות של עבודה בשירותים, ובנים העמיסו על שכמם את עול ריכוז הענף, היית אומרת:"זה טוב, חברים צעירים רוצים להוכיח שהם מסוגלים לעמוד במבחן, ועובדה זו מוסיפה להם מרץ וכוח לבצע את מלאכתם בסדר".הבית הוא ריק . כמה נעים היה לשמוע אותך פורצת בצחוק כמו ילדה קטנה יחד עם יעלי או אוסנת, כאשר הן שיתפו אותך בסודותיהן. עכשיו את נחה על משכבך ולנו נשאר הכאב והדמעות.אני הרגשתי, כי היום המר קרב ובא, אך לא יכולתי להאמין שלא תחזרי מבית החולים. עוד בביקורי האחרון הערת: "זה לא לב בשביל חיים". לצערי הורגלתי לראותך בסבלך זמן ארוך מדי ולא הבנתי כי הפעם דברייך אמת.הלכת מאיתנו בשקט. עוד באותו בוקר יום ראשון שלחתי מכתבים לילדים ולמשפחה, בהם אני מבשר שהנך בבית החולים ולפי בקשתך לא כתבתי על מצבך החמור, אלא שאת בבדיקות ומקווים שתוך ימים מספר תחזרי הביתה.את אף פעם לא רצית שהילדים יידעו כי את חולה. כאשר שכבת במיטתך חולה והילדים הפתיעו בביקורם תיכף קמת והתלבשת יפה, תמיד היית אומרת : "הילדים אינם אוהבים אמא חולה". וככל שכוחותיך עזבו אותך וההליכה לחדר האוכל היתה קשה, כן גבר הרצון להסתיר את המחלה ע"י הופעה נאה. הקפדת על לבוש נאה, המחרוזת, הסיכה הכל היה צריך להיות מושלם.כך נזכור אותך אמא יקרה, בכאב ובדמעות נפרדים ממך, כי אין דרך אחרת רק להמשיך את חיינו ואותך נישא בליבנו.כמה מוזר, רציתי לכתוב עליך רחל על סגולותייך הנדירות ביחסי רעות, בעבודה ובשטחי החיים שונים. הבנתך את היופי, בטבע בציור, במוזיקה, אך אין בכוחי לדלות מהים הגדול והעמוק של חוויתך, אלא רסיסים זעירים ואני מבקש את סליחתך על כך, אני בטוח, כי כל עוד רוחי באפי אזכרך כרעיה, מורת דרך, כמופת ואנחנו גאים על דרך חייך, אשר היא נר לרגלינו. יהי זכרך ברוך אהרון
