(29/04/1914 – 18/11/1996)
(
–
)
<< חזרה לאתר הנצחה יוכבד מסדנולדה: 29.4.1914 נפטרה: 18.11.1996דף אחרון בחיינו המשותפים... את הדפים הראשונים חיברנו עוד בגיל הנעורים, בני 15-16 , עם רצון לעזרה ותמיכה הדדית. ומאז נוספו דף אל דף במשך 67 השנים של חיינו המשותפים, חיים של אושר ואהבה. תמיד שאפנו לחיים פשוטים וצנועים והסתפקנו במועט- אבל במועט הזה היה הרבה! הרבה השופע אושר, טוב לב ואהבה, שיוכבד הקרינה.טרודה היתה תמיד, עמלה למען המשפחה ומקפידה על כל דבר, גדול כקטן. לכל יום הולדת או יום נישואין התכוננה מבעוד מועד, חס וחלילה לא להחמיץ משהו. בכל יום שישי התאספה המשפחה יחד, ויוכבד כבר בתחילת השבוע התכוננה לקראת השעות הנעימות האלו, בהן קרנה מאושר.כל הדפים בספר חיינו המשותפים רווים דאגה, מסירות, אושר והרבה הרבה אהבה.למחרת אישפוזה בבית החולים ביקרנו אצלה לפנות ערב, סיפרה שמרגישה טוב, שעברה עוד כמה בדיקות וזה עייף אותה, , ושוחחנו הרבה, בהרגשה שבעוד יום היא חוזרת הביתה- ולא ידענו שבאותם רגעים אנו כותבים את הדף האחרון של חיינו.לפני שהלכנו הביתה עמדנו להפרד, ואז כתבנו את השורה האחרונה...היא התרפקה עלי, חיבקה אותי חזק ונשקה לי כמה פעמים, כמו בצעירותנו. אמרתי לה "להתראות", נפנפתי לה אחר כך ליד הדלת, אבל זה היה השלום האחרון...בחלק מהדפים של חיינו שיתפנו את הבנים, אבל את רובו אני שומר לעצמי וכפי הנראה גם אקח אותו איתי.אני וכל המשפחה נזכור לעולמים את אמא-סבתא יוכבד, שכה אהבה אותנו. אלישכנות של 60 שנות חייםהלכה לעולמה יוכבד שכנתנו בצורה דומה לשאר שכנות הבית: תמרה מגדלי ז"ל נפטרה בלילה מדום לב, צמרת פרנקל ז"ל קרסה בדרך לבית התרבות להרצאה ולא קמה עוד, פרידה זבולוני ז"ל ברחובות תל-אביב התמוטטה, והנה יוכבד שהתה 24 שעות בבית החולים ובא הקץ. אפילו לא הספקנו להפרד משכנתנו, שעשרות שנים צעדנו איתה יחד, חיים עשירים. יוכבד היתה אישה צנועה, מסורה למשפחה ולקיבוץ , שזכרונות רבים- רבים קושרים ביננו.כבר בימיו הראשונים של הקיבוץ היתה יוכבד חברה בפלוגות "הפועל" ו"דגלנית" בראש השלישיה נושאת הדגל. שער בלונדיני בהיר, עיניים כחולות, חולצה כחולה ועניבה אדומה, בכל חג, מצעד, תמיד ליד הדגל בראש ההפגנה של האחד במאי.בבית פנימה נודעה שכנתנו יוכבד כ"חולת" נקיון וסדר, ימים ולילות היתה מוכנה לנקות, לנגב, לקרצף עד אשר הכל הבריק. כבר בבת-גלים היה "קנט" כמעט צבאי למיטות של יוכבד. היא ידעה לסדר מצעים בארון כאילו חתוכים בסדין, הקירות היו כמו מוכנים לצילום ואת הרצפות בבתי הילדים שטפה שלוש פעמים ביום. חבל שהמרצפות היו מסוג אפור ולא יכלו להבריק, ועל כך דאב הלב. בבוקר כאשר יוכבד באה לבית הילדים ופתחה את הארונות, היא ידעה לפענח את קורות הלילה לפי האי-סדר בערמות הסדינים וזיהתה אפילו מי ההורים שטיפלו בארון...ליוכבד היו סיר פלא ופתיליה שהפיקו מאות עוגות קאקאו יפיפיות וגבוהות בצורתן וטעימות להפליא, שיוכבד כיבדה בהן גם את השכנים, שיראו ויתפלאו אף הם. לא קרה שמשהו מבני מסד יעבור בקרבת הבית מבלי לחטוף פרוסה , והמסורת עברה מהבנים גם לדורות הבאים. לפי גודל הפרוסה וצורת החיתוך ידעה יוכבד מי מהבנים, הנכדים או הנינים חתך. וגם כאשר עמד כבר בבית תנור חשמלי חדש, לא נס אצלה ליחו של סיר הפלא על הפתיליה והיא העדיפה אותו על פני האביזרים החדשים.אמרו על יוכבד שהיתה סקרנית לדעת על כל הנעשה בסביבתה, אבל את הידע הזה היא הקפידה תמיד לשמור לעצמה ולא חלילה למען הרכילות. ועוד משהו שאפשר היה ללמוד ממנה- "חקר שווקים" : כשעמדה לפני קניית שטיח רצפה או כיסוי מיטה חדשים, חקרה ובדקה עד אשר החליטה ובחרה, וגם אז "סגרה" עם בעל החנות על אפשרות להחלפה" והסוחרים איתם עבד הקיבוץ קיבלו זאת ברוח טובה.ארוחות הארבע של ימי השישי בבית משפחת מסד היו לשם דבר. שום הפרעה או מחלה חלילה לא שיבשו את הסדר הטוב. ביום שישי נעלמו כל המכאובים, כי את ארוחת הארבע חייבים לקיים ויהי מה. לפלא היתה הארוחה הזאת, כי בני המשפחה הרי הלכו ורבו- עשרות זוגות אופניים חנו בחוץ- ולכולם היה מקום ! וזה לא היה רק ענין של כוס קפה או פרוסת עוגה, בבית המסדים ביררו את כל הנעשה בקיבוץ, בארץ ואפילו בצה"ל- הרי רוב הבוגרים קצינים בצבא- בקיצור, היה מה לשמוע שם.לשם דבר היו גם המלפפונים של הסבתא יוכבד, לכל המשפחה, מלפפונים חמוצים שלא היה כמותם בטעם, ולא בכדי, גם בחודשי החורף כשהתמעטו ימי השמש יוכבד רדפה עם הצנצנות אחרי קרני השמש והזיזה מדי פעם את ספסל החמוצים כך שלא יעמוד חלילה בצל. וכך למען המשפחה- ללא לאות, גם בכוחותיה האחרונים, עד יומה האחרון.עכשיו ריק הדשא, ריקות הצנצנות, והיא חסרה. מי יתן ואלי, האלמן החדש בבית, יאסוף כוח להמשיך בלי סבתא יוכבד המסורה. זה לא יהיה קל, גם לבני המשפחה המסורים ביותר קשה למלא את מקומה. נזכור את השכנה הטובה שלנו לתמיד. זבולוני גבי ודוד
