(11/01/1923 – 09/11/1987)
(
–
)
<< חזרה לאתר הנצחה אריה מונצ'יקנולד: 11.11923נפטר: 9.11.1987 אריה איננוביתנו שרוי באבל, הלך לעולמו בלא עת חברנו- אריה מונצ'יק.איזה עוצמה של אכזריות-וטרגיות יש במשפט כה קצר.רק תמול שלשום עוד הכל היה שפיר, בריא והנה...אריה כאשר הגיעה הידיעה הנוראה אריה איננו חשנו צביטה בלב, אותה צביטה שידעת בעוצמות שונות מזה עשרות שנים..יום ב', 13.8.1965 בצהרים עבודתך חשת בצביטה הראשונה, חודש בתל-השומר,שיפוץ מנוע ואתה יוצא אריה חדש.שנה קודם לכן ב 1945 הצטרפתם אתה וידידך הקרוב רענן לבריגדה והוספתם בכך חוליה נוספת לשרשרת החברים שלנו אשר נמצאו באותה עת מעבר לים. יצאתם, וברכת הקיבוץ מלווה אתכם בדרככם, אכן אריה זו חתיכת היסטוריה יקרה,אך אנו רוצים להיות אתך היום בהווה, ואכן נפגשנו צווות חברים אשר עבד במחיצתך במשך שנים רבות. ועוד בטרם התיישבנו אמר מי שאמר,האם עלינו להפרד מאריה? זה נורא זה אסון:"לפגוש להכיר ולהיפרד זה הסיפור הדואב של רבים מאיתנו, של כל לב ולב".אני -אמרה חברה אני, שעבדתי עם אריה 15 שנה בחדר אחד מולו איננני מסוגלת לראות במעמד זה פרידה, בינינו התקיימה מערכת יחסים מיוחדת במינה, תמיד טענת "שאותי הכרת לפני שנולדתי" עוד. בפגישה האחרונה איתי כל כך שמחת לקראתי, תמיד נהנינו להיפגש כאילו לא ראינו איש את רעהו זמן רב.כולם מציינים את חריצותו, באריה אפשר לראות את סמל החריצות והיסודי, יותר מדי יסודי, קפדן מאד, כל שנעשה בתחום עבודתו, הסביבה ובכלל בקיבוץ היה חשוב מאד לאריה.אריה לקח הכל ללב, איכפת היה לו...יתכן וקצת יותר מדי לקח ללב- אבל כזה היה אריה.בימי חוליו תמיד ציפה לרגע בו יוכל לחזור לעבודה. ללא עבודה אריה לא הרגיש בקיומו. וכאשר נגזרה עליו לעיתים שהות ממושכת בביתו היינו דואגים לספק לו עבודה, כי לא היה מוותר וכזה היה אריה. או מונצ'יק, כמו שנהגנו לקרוא לו.תוסיף חברה אחרת- הקשר שלי עם אריה היה קשר רגשי עמוק. סבא קראתי לו על אף גילו וחיוניותו הצעירים. עם כניסתי לעבודה בהנה"ח ,בעוד אני עושה את צעדי הראשונים זכיתי למלוא הסיוע מאריה, תמיכה ועדוד אלה נתנו בי את הכוח להמשיך ולהתמודד עם העבודה.אבד חבר יקר לנו מאד- נשאר כסא מיותם והרבה ניירת המחכה לטיפולך המסור.עדיין איננו תופסים ורחוקים מלהשלים עם רוע הגזרה, האסון הנוראי.שולמית, אמירה, דינה וכל המשפחה כל משפט מנחם הינו רובד דק שבדקים בשכבת האבל העצומה. אנו אתכם צוות הנה"ח. אבא שליכמה קשה לחשוב שאינך אתנו.באמת יותר לא נפגש?כמה אהבתי את פגישותנו בבוקר כשאתה רכוב על אופניך ובחיוך שעשה לי את היום... ידעתי שאתה מרגיש טוב, שמחתי בשמחתך וידעתי שאם אתה בעבודה אז אתה מאושר. ואחה"צ כמה חם היה הבית במחיצתך, כל כך דאגת לאמא, אהבתם להיות ביחד ואני כל חודש מחדש חוויותי את אהבתכם.כשהתמלא הבית בנכדים לעיתים קצת קשה, אתה לא הראת סימן, כל הסבלנות שבעולם היתה לך.באיזה רוך ואהבה שיחקת עם נכדיך.היית סבא גאה !זוכרת איך סיפרתי לכם שהגיע תורנו לנסוע לחו"ל, כמה שמחת אתנו.ידעתי וחששתי שלא יהיה לכם קל, ואתה כדרכך תמיד מבטל כל תחושה שכזו ורק מועדד "סעו תבלו ותעשו חיים, לנו אל תדאגו". אבא דאגתי, כל טלפון הביתה היה מלווה במתח ובחרדה לך, וכששמענו את קולכם הבנו שהכל בסדר.כשחזרנו ופגשתי אותך, ידעתי שאתה בסדר. ולפתע ללא שום התרעה התמוטטת ונפלת, ואתה בבית החולים שוכב בשקט, כואב וסובל וחסר אונים ורק מביט. ראיתי בעיניך שאתה רוצה לומר לי משהו ולא יכולת.. רציתי לומר לך כמה אנחנו אוהבים אותך.אבא תמיד אהיה אתךאין במה להתנחם וכל כך בא לצעוק למה? אוהבת אותך אמירה
