(15/05/1915 – 26/05/1981)
(
–
)
<< חזרה לאתר הנצחה ריבה לשדנולדה: 15.5.1915נפטרה: 26.5.1981 "משהו נפלא מתרחש עם אותם בני נוער שאתה פוגש לאחר 5 שנות חינוך בקיבוצים..מתרחשת איזו דרמה שלא יכולת להאמין מעולם שכך תתרחש. למצוא ילד בן 12 בוכה מול שולחנך במשרד, אינו יודע קרוא וכתוב, חסר מינימום של בטחון עצמי ורצון לחיות- ולפגוש אותו לאחר 5 שנים חי, תוסס, כשרוני, יוצר ומעל לכל- רוצה להיות עמנו.כן תבין- זהו הסיפוק הגדול ביותר שיש לי לאחר שנים של עבודה בעלית הנוער. פגישות אלו הן התגשמות מרבית שאיפותי, האתגר שלי, המטרה. בשבילם אני עובדת יום יום , שנה שנה"כה אמרה ריבה למראין ב"הד הנעשה" ב 1968.ריבה נתפסה לאהבתה הגדולה בחיים- עלית הנוער – עם קבוצת הנוער הראשונהבכפר מסריק. אחרי נוער א' – יוצאי שואת אירופה- באו התימנים של נוער ב', ומאוחר יותר העבודה שלה בפיקוח והדרכת מדריכים.לו היה זה מפעלה האחד והיחיד של ריבה בחייה, ופעלה בארץ- דיינו. היא הפכה חלק של משפחת עלית הנוער- אותו חבר אנשים מיוחד ומלוכד באהבתו אל המפעל.במסיבת הפרידה שבה נפרדו בעלית הנוער מריבה עם יציאתה לגימלאות- חשנו אנו – חברי כפר מסריק שהשתתפנו – מה עמוקה החיבה וההערכה אליה.אך אנו זוכרים את ריבה בכל שנותיה בקיבוץ מימי חולות קרית חיים, ימי חיפה האדומה בה פעלה בין פועלות ועולות חדשות ועשתה את ראשית צעדיה, שמאוחר יותר הביאו אותה אל צמרת מועצת הפועלות ואל בין בכירי הדמויות בתנועת הפועלים בארץ.יש הבונים ביתם לבנה, לבנה. דרכם שקטה ואורח חייהם קו לקו. הם נוחים לבריות ונוחים לעצמם. שאיפתם שלוה והשלמה ודרכי נועם. ויש מי שאש בוערת בעצמותיו ואינו מתפשר, ואינו מחליק ואיננו מקל עם עצמו ועם אחרים. על אף כשרונותיה ומסירותה הבלתי מוגבלת לענין שעסקה בו- לא היו חיי ריבה קלים ונוחים. היא נאבקה עם עצמה ושבעה לא פעם אכזבות...וכאשר ידה האכזרית של המחלה השיגה אותה- היתה הפגיעה עמוקה.נסיונותיה האמיצים להתגבר ולהמשיך ראויים היו להתפעלות, ורק בשלבים האחרונים- עלו בתוהו.לא עזרה עמידתו של מונק לצידה עד הרגע האחרון , בסבלנות בסעד בלתי פוסק- בשקט ובגבורה. אף לא אהבת בני משפחתה והחברים שמסביבה.ריבה הסתלקה בטרם עת כשמוחה ער ועובד, כשרגשותיה נתונים לכל הנעשה בארץ ובקיבוץ.עם ריבה אבד לנו שוב אדם שאתו בנינו בטוב וברע, בסערת נפש ובמתחים את הקיבוץ הזה – את ביתנו.שלום לעפרך. יצחק פטיש.ריבה איננההמרחק בין שתי מילים אלו הוא – הנצח.רק תמול שלשום עדין אוזניך כרויות לכל המתרחש. עיניך תרות ומסתכלות לכל הנכנס לבקרך ובלבך הבעת תודה לבא לדרוש בשלומך ולהקל על מצוקתך. אבל קצרה היד מלהושיע ורבה אזלת היד.אבל את – כל שנות חוליך עמדת בגבורה, באומץ לב ורצון חיים על-אנושי להעזר בטיפולים הקשים ולהחליט להמשיך ולסבול.כ- 45 שנים חייתי בקירבתך כשכנה, ידידה וחברה בעבודה בחברת הנוער. ראיתי את חריצותך בעבודה עם הנערים והנערות שמרחוק באו מבתים הרוסים ושהחיים לא פינקו אותם. הצלחת להקשיב להם, להבקיע לעומק לבם ולדובבם, לחלצם ממצבים קשים, שאולי רק ברבות הימים הבינו מה היית בשבילם ובבקרם אותך באת על התודה.בשבילי היית אדם מענין לשיחה, אם כי לא תמיד השתוו דעותינו, אבל נהניתי ולמדתי ממחשבותיך המקוריות ומעומק הניתוח על בעיות אותן העלינו בשיחותינו הרבות. הצטיינת לא רק בתבנותך והגיונך, אולם גם בחכמת הלב, כשהמדובר היה בענין שברגש. בגמר קריאת ספר טוב אהבתי לשתפך בחילוף דעות והתרשמויות ואת, גם כשגברו כאביך והשינה ממך והלאה , השתדלת לקרוא, להתענין, לשאול, ומוחך צלול, מחשבתך בהירה. גם כשכבר ידעת עמוק בנפשך פנימה שאין מנוס מיום הדין, שמרת על צלם אדם מול פני המוות, המכוער והמוות. עדיין חשוב היה לך הבגד,הפרח, המבט.אי המעין ממנו שאבת כוחות נפש אלה?עם מותך עצבות גדולה השתררה בביתנו המשותף שדיירו התמעטו.אזכר בך , ריבה בחיי היום-יום, הזורמים לאיטם וגם כשגלי חיים סוערים ישטפוני. ברכה
