(12/08/1912 – 28/01/2002)

    (

 – 

)

<< חזרה לאתר הנצחה קובה (יעקב) לייבל נולד: 12.8.1912 נפטר : 29.1.2002 קובה הלך לעולמו בשנת התשעים לחייו, אחד האחרונים מדור החלוצים שבנו את המקום הזה. חייו שלו הם ספר פתוח ומדהים של גורל מתאכזר וסבל אין סופי ביחד עם כוח בלתי נדלה ויצירה שקשה למצוא לה אח רע. הוא נולד בעיירה קטנה במורד גליציה שבפולין שם היה לנער והצטרף לתנועת השומר הצעיר ולקבוצת "החלוץ" עמה יצא להכשרה וגם עלה לארץ בשנת 1936. הקבוצה הקטנה הצטרפה לקיבוץ משמר זבולון- לימים כפר מסריק והוא בנה כאן את חייו. מיומו הראשון בקיבוץ קובה הוא "משהו אחר" - קו רצוף ועקבי של אופוזיציה לוחמת ובלתי מתפשרת כל חייו. קולו הרועם בשיחת הקיבוץ (אף פעם לא לקח רשות דיבור) בקריאות ביניים שהציתו ויכוח סוער. שאגותיו היו מפחידות את עובדות חדר האוכל כשחזר מהעבודה לארוחה מאוחרת. "קובה בא" היתה קריאת קרב מהדהדת בהיסטוריה המקומית, ודמותו שלו הפכה במשך השנים לדמות מיתולוגית שצבעה את חיי הקיבוץ הזה בצבעים עזים. המשפחה שהקים ביחד עם טובה ושלושת הילדים- תלמה, אריה וישראל, הפכו עם השנים לסיפור איוב מודרני. רק אופי חזק כפלדה כפי שהיה לקובה , איפשר לו לצלוח את תלאות חייו. בעבודה היה כוח בלתי רגיל ודמותו הגדולה בולטת מעל בכל התמונות של אותם שנים, בחפירות הניקוז, בבניין, בתעשייה, בהקמת גדר הצפון ובחקלאות המקומית. את הפרק המרכזי בחייו – היצירה האמנותית התחיל מאוחר יחסית. נטייתו לציור ופיסול התחילו עוד בילדותו, אבל רק בעשור הרביעי לחייו בשנות החמישים, הוא יוצא ללימודים מסודרים בארץ ואחר כך בפריז. קובה הוא אמן יוצר ומחדש. הוא מראשוני אגודת הציירים והפסלים של התנועה. מי שעובר על התיק של קובה בארכיון, מתקשה פשוט להאמין כמה הספיק בחייו כאמן. יצירותיו הוצגו בעשרות רבות של תערוכות יחיד ועם אחרים בארץ ובחו"ל. פסליו וציוריו הגיעו לרחבי העולם הגדול – ארה"ב, יפן, דרום אמריקה ואירופה. בכולם התקבל בהערכה עצומה. הוא זכה גם בפרסי יצירה מכובדים לאורך שנות יצירתו שלא נפסקו בעצם עד יומו האחרון. לאורך כל חייו של קובה ובמשך על שנות עבודתו בצבע בחימר, באבן ומתכת, בעץ ובזכוכית, בקרמיקה ובבטון, עמד דבר בולט שתמיד, תמיד ראה בעצמו חבר קיבוץ מן המנין וכל יצירתו למען הקיבוץ וחבריו. בהומור החריף והבוטה שלו היה קובה מבקש לא פעם בשנותיו האחרונות כשיבוא יומו יכניסו אותו לארון שיש בו שני פתחים משני צדדיו ויוציאו את שתי ידיו החוצה "אני רוצה שיראו שידי ריקות ושלא לקחתי לעצמי דבר..." אמת לא לקחת דבר, אך לנו, לקיבוץ וחבריו נתן גן פסלים שמקשט כל פינה הוא רק עדות אחת. הקשר של קובה עם הצעירים בקיבוץ לאורך כל השנים וסיפורים שהפכו לאגדות המקום, רצופים גם הם באיזה חוט שני של אהבת אדם ואמונה בעתיד. קובה מת בבוקר חורפי של ט"ו בשבט. כמה סמלי שעץ ענק כמוהו שהיכה שורשיו במקום הזה נפרד מחייו דווקא בחג האילנות. ההיסטוריונים בעתיד יגידו בודאי שעם מותו של קובה, שלושה שבועות אחרי יצחק פטיש, מסתיים עידן בכפר מסריק. איש נדיר כמו קובה לא היה וכנראה גם לא יהיה וחסרונו ילך ויגדל עם הזמן. הלוואי ונדע לשמור ולהנציח את פועלו בינינו בצורה הראויה. לתלמה ולנכדים נאמר היום – אשרינו שזכינו לחיות במחיצתו של קובה ולהיות ידידיו ואשרכם שזכיתם באבא וסבא כמוהו. מי ייתן ומנוחתך, קובה, בשדותינו תיהי ראויה לסיפור המופלא של חייך. אברהם אילת  אבא יקר, אתמול היה ערב ראשון שלא קיבלתי ממך את צלצול הטלפון הקבוע בשעה מאוחרת של הלילה. צלצול טלפון שכל כך התרגלתי אליו מדי ערב בערב, מהאבא הדואג. תלמה מה נשמע? דברת עם הילדים, הכל בסדר, אני יכול ללכת לישון בשקט? תשגיחי על עצמך, אל תשכחי יש לך 3 ילדים. וכך היה מדי ערב בערב עם דאגה אין קץ לשלומנו, אפילו שהכל בסדר. עד יומך האחרון ניסית לומר לי במילים שלך כמה חשובה המשפחה- הילדים. רק חבל שלא הבנת שהמסר עבר אלי והצלחתי ליצור למרות הקשיים משפחה נהדרת שכל גאוותי עליה. משפחה , אבא שאתה כל כך רצית לבנות עם אמא, אך החיים התאכזרו אליכם כל כך, ומכל השלושה נשארתי רק אני בכורתך. ואחר כך כשהייתי כבר לבד בלי אמא נוספו עוד ועוד מכות. בכולם עמדת והמשכת את חייך הן כאבא והן כאמן. אבא בכמה מסירות ונאמנות טיפלת באמא במחלתה, הענקת לה ככל יכולתך. אחר כך כשאמא נפטרה , לקחת על עצמך לטפל בישראל אחי. אפילו כשכבר התחילו כוחותיך לעזוב אותך. אבל אף פעם לא הרפת ולא הרמת ידים ונאבקת עד סוף חייך. היית בעיני אדם כל כך חזק שעומד ושורד כנגד כל הגיון וממשיך ויוצר ועובד כמעט עד יומך האחרון. אבא היית אדם כל כך מצפונו, כל כך ישר כל כך לא רוצה להכביד על אחרים, מנסה לעשות הכל לבד ולחיות את חייך כפי שאתה מבין אותם. היתה לי כל השנים גאווה בלב לראות שמלבד יצירותיך המגוונות והנהדרות, כמה אוהבים אותך בקיבוץ. הייתי פשוט נהנית להיכנס אתך לחדר האוכל, או ללכת איתך בשבילי הקיבוץ ולראות כמה אנשים ניגשים אליך. דורשים בשלומך, או מתבדחים אתך על החיים וגם על המוות ונהנים מחברתך. גם כשכבר בקושי יצאת מהבית באו רבים מהחברים לבקרך ועל כך אני מוקירה לחם הרבה מאד. אבא ידעתי , הבנתי וחשתי שהגיעה שעתך לעזוב אותנו וניסיתי להכין את עצמי לכך. אך הידיעה הייתה קשה מאד ועצובה וכבדה עלי. נשארתי בלעדיך- בלי דאגתך הרבה ואהבתך אלינו. אך יש בי נחמה- כבר אינך סובל יותר, אינך כואב יותר ואתה נח ליד בנך שכה הרבה טיפלת בו. ושמתת כמו שהתעקשת למות- בביתך שלך, מוקף בפסליך הרבים במיטתך שלך ובלילה בשנתך. השארת לנו ולקיבוץ נכס יקר- יצירותיך הרבות המפארות כל פינה בקיבוץ וכל פינה בביתי שלי. אנחנו ודאי לעולם לא נשכח את האבא והסבא ואני בטוחה שגם בקיבוץ יזכרו אותך עוד שנים רבות רבות. תלמה.