(01/06/1912 – 06/08/2001)
(
–
)
<< חזרה לאתר הנצחה שושה לויתןנולדה: 1.6.1912נפטרה: 6.8.2001קראנו לה שושה, לכל אורך הדרך המפותלת מקן השומר הצעיר בפרשוב שבסלובקיה, להכשרת הקיבוץ כשעוד לפני העלייה שידכה אותו התנועה עם קיבוץ ליטא ב'. ושושה בכל התחנות הרבות בדרך מבת גלים לכפר מסריק.את צעדה העצמאי הראשון, האמיץ מאד, עשתה בבית ההורים. אבא פעיל מרכזי של "המזרחי" ואיש בעל השקפה דתית לא סלח לה על הצטרפותה ל"השומר הצעיר". אך שושה בהמשיכה בדרכה העצמאית והיוזמת. שושה היתה מהראשונות שמימשו את האיחוד בין ליטאים וצ'כים, שהיה תחילה קשה לעיכול. כאשר "פרצה, האהבה עם ברקה- אומרים כי ממבט ראשון, הקימו משפחה עוד בבת-גלים, ומשפחה זו החזיקה מעמד ופרחה באהבה, בכבוד הדדי ובשמחה.הילדים שנולדו- עמוס ראשון, נדב אחריו ואחרונה חביבה שולמית. ברקה כל חייו נושא את הקיבוץ על שכם, בתפקידי ניהול אחראים בטוב וברע, מגזברות בקיבוץ חסר פרוטה ועד לניהול מפעלי התעשיה, מנעמן עד סילורה, ראה את רעייתו שושה, כסמל ומופת בעבודה, בהתמדתה ובמסירותה.לשושה היתה העבודה כמעט מושג גורדוני, משימה עליונה שבה נבחן האדם בקיבוץ. היא הוכיחה זאת בכל עבודה פיזית קשה או ניהולית, אחראית. קצר המצע מלפרט את כל התפקידים בהם שירתה את הקיבוץ, בריכוז מטבח הילדים, הקומונה, המטבח הכללי.אך שתי עבודות , בהן הצטיינה שושה, זוכר כל ותיק: העבודה הגופנית הקשה בגן הירק, ו -18 שנות עבודה בעיטור אמנותי בקרמיקה. היא היתה כבר בגיל הפנסיה כאשר נכנסה לעבודה בסילורה, ומשם הגיעה לתחנה האחרונה,ל"אריזית".את כישוריה ואת נאמנותה לעבודה ניתן לתאר כתופעה מיוחדת במינה. גם אחרי כניסת שושה לבית עזר, הבית הסיעודי שלנו, לא ויתרה שושה על "אריזית", עד לנשימה אחרונה, ממש כך, היתה ממשיכה להגיע לאריזית ולו לשעתיים , לא להנתק משם.אך לא פחות מהעבודה היתה שושה צמאה לתרבות, לספר ומעל לכל וראשית כל לתיאטרון. הצמאון הנפלא הזה כאילו נולד איתה יחד. עוד בפרשוב התבלטה בהופעות במה בבית הספר. רצה לקולנוע ולתיאטרון שמדי עונה היה מבקר בעיר. בארץ היתה מראשונות הלהקה, תלמידה נלהבת של הבמאי הנפלא רפאל צבי, שבעורקיו זרם התיאטרון מאז ימי "הבימה" ברוסיה. אין מילים כדי לתאר מה היתה לקיבוצנו הלהקה שלנו: היצירה העצמית המרכזית, שכולנו הערצנו, אהבנו ואף התגייסנו לעזור בכל שלבי ההכנות הרבות- מהקמת הבמה, דרך העמדת התפאורות. ותפירת התלבושות. אך כל העזרה הזאת היתה כאין וכאפס לעומת ההקרבה העצמית שגילו השחקנים. בלי ימי עבודה, כמעט עד לחזרה הכללית וההצגות- לילות של חזרות ועבודה ביום.לא פלא שהלהקה זכתה פרסים ולפרסום הצלחותיה, והיתה לאחת מלהקות החובבים הטובות בארץ. ושושה היתה "דיווה" – כל כולה מרוכזת במשחק, מלהיבה את הצופים בכשרונה הקומי, מביאה אלינו את מולייר, באותן דמויות נשים בהן כבשה שושה את הקהל שחזה בהופעותיה.אין זה פלא שבניה ירשו את צמאונה לתרבות, לספרות ולתיאטרון והיו לאנשים יוצרים בדרכם שלהם. ביתם של שושה וברקה המה מפעילות, מעשיה ומרעיונות.קשה לי אישית להפרד משושה, שנתה האחרונה היתה עמוסה בסבל, בכאבים ולאחרונה בייסורים ממש. הייתי מבקר אותה , היא השתתפה ב"חוג" שלי בבית עזר. היתה צלולה, המשיכה לקרוא ספרים, במלוא צלמה האנושי היפה.חייה צרורים בחיינו. יצחק פטיש.
