(10/04/1912 – 23/07/1994)
(
–
)
<< חזרה לאתר הנצחה שרה כהן (קפנגוט)נולדה: 10.4.1912 נפטרה: 23.7.1994 שרה נולדה בעיירה קטנה בליטא, במשפחה היו שישה ילדים (ארבע בנו ושני בנים) כששרה היא הבכורה.האב היה בעל השכלה יהודית וכללית. פיקח ומלא הומור. באין רב בעיירה כולם היו באים להתייעץ עמו בדין תורה.כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה ושרה אז תינוקת בת שנתיים, גורשה המשפחה יחד עם כל יהודי העיירה לרוסיה. יהודי העיירה התפזרו ברחבי רוסיה, כל אח חיפש קרובי משפחה, כדי להתאכסן אצלם. אחת התחנות היתה העיר בוברויסק בה כיהן הדוד כרב העיר. רב זה היה חשוך ילדים וביקש לאמץ את שרה כבת, אך האם סירבה להצעתו.מבובריוסק עברה משפחת קפנגוט אל קרובי המשפחה של האם, אל העיר רומן. ברומן פתחה משפחת קפנגוט חנות מכולת בשכנות עם גויים שגזלו ושדדו מכל הבא ליד. ב 1918 אחרי תלאות רבות חזרה המשפחה אל עיירת מולדתם שבליטא, אל הדירה שהיתה מרוקנת כליל.שרה סיימה בית-ספר עממי בעיירה מכיון שלא היתה אפשרות להמשיך בלימודים במקום כה נידח. בסיום לימודיה הגבירה את פעילותה בקן.בגיל 18 יוצאת שרה להכשרה כד להתכונן לעליה בחווה גדולה שם הצטיינה בעבודתה.בפברואר 1933 עלתה ארצה יחד עם 13 חברים מקיבוצנו שהגיעו לחוף תל-אביב בסירה המושטת ע"י ערבים. חברים מצ'כו ליטא הגיעו לתל-אביב והביאו את העולים לבת-גלים.שרה שוכנה באוהל. כבר בלילה הראשון התמוטט האוהל והועף עם הרוח ושלושת השוכנים בו היו חשופים לגשם. החיזיון הזה חזר פעמים רבות במשך החורף. זאת היתה טבילת החורף הראשונה בארץ.בימים הראשונים נתקלו החברים בחוסר עבודה. שרה ועוד חברים חיפשו עבודה בתפירה ואחרי חיפושים רבים הצליחו להתקבל לעבודה במתפרה פרימיטיבית.החברות והחברים היו גאים כאשר כולם יכלו להשיג עבודה ובזה להעשיר את קופת הקיבוץ, ולאפשר לפחות אוכל דל לכולם. לא התאוננו, היתה מעין גאווה רומנטית בהסתפקות במועט. אוכל לא היה לשובע, אך ערב ערב שבעו מהריקודים ושירה עד השעות הקטנות של הלילה.בקרית חיים ואחר כך בכפר מסריק ריכזה ועבדה שרה במחסן ילדים כ- 17 שנה. היא מילאה תפקידים שונים כגון סידור עבודה, ריכזה שנים אחדות את ועדת הקשר שדאגה לחיילים."...שמחה לקום בבוקר וללכת לעבודה. בגיל הזקנה אין סיפוק גדול מזה" אומרת שרה.השנים האחרונות העציבו את שרה, המכות נחתו בזה אחר זה, תחילה שכלה את גדי בנה הצעיר ואח"כ את יאיר.בעצבונה הרב זעקה נגד חוסר הצדק שמביא אם לקבור את שני בניה. אך גילתה כוחות נפש וגוף והמשיכה לתפקד, עד שהוכרעה ע"י המחלה הקשה.לשמוליק, לאורנה, לרחלי, הנכדים והנכדות וכל בני המשפחה- מלווים אנו את שרה לדרכה האחרונה. שירת חייה נפסקה אך זכרה ישמר בקרבנו.על סבתא שרה שהלכה לעולמהכן, נכון היו לסבתא חיים קשים ורצופי אסונות ועצבות , אבל היו בה גם שמחת חיי, ואהבת חיים והומור. לא פעם היינו מגלגלים ביננו, הצעירים, בדיחה ומופתעים לראותה משתתפת בעליצות הכללית.והיו בה גם אהבת אנשים, ורצון להיות מוקפת בהם. ודאגה היתה בה לאנשים, שבאה לידי ביטוי בעיקר במשפט המפורסם: "אכלתם כבר?"וחוכמה היתה בה בסבתא, חכמת חיים שלא רוכשים באף אוניברסיטה, חוכמה של מי שראתה הרבה ועברה הרבה- והבינה ולמדה ושרדה.כל מי שהכיר את סבתא נפעם כולו מהכח שהיה לה, הכח לעבור את כל האסונות ולהמשיך לחיות, ללא רחמים עצמיים, מבלי לשקוע בדכאונות.תמיד זכרה את הטוב והיפה שעוד נשאר, ובו השקיעה עצמה: לקום כל בוקר לעבודה, לשבת בבית קפה בחיפה, סדרה אהובה בטלוויזיה. ואנחנו המשפחה , אותנו אהבה כל כך.וכך אנו ניזכור אותה: חזקה, חכמה ואוהבת. הנכדים
