(18/12/1919 – 03/05/2011)
(
–
)
<< חזרה לאתר הנצחה בת שבע הדר נולדה: 18.12.1919נפטרה: 3.5.2011 באנו היום לכאן , להפרד לשלום ולתמיד מחברתנו בת-שבע הדר.לאחר שנים של סבל שאין לו תיאור ומידה, אחרי איבוד גמור של צלם אנושוחיים מדכאים וכואבים, נסתיימו חייה של בת-שבע בבוקר מוקדם, למחרת יום השואה.סיפור חייה מיוחד ושונה מאד מסיפור חייהם של רוב החברים הותיקים בקיבוץ. בזיכרונותיה השמורים בארכיון הקיבוץ עולה תיאור מרתק ונדהים של חיי ילדה,נערה ואישה צעירה שאין דומה לו במקומותינו. משפחתה עלתה לארץ בחוסר כל. אביה עבד חנות ירקות בשוק והתפרנס בדוחק, ואמה שהיתה בפרס,מורה לאריגת שטיחים, הביאה עמה מסורת שעברה במשפחה דורות רבים. היא עסקה בריפוי עממי והצליחה בו מאד עד שרכשה לעצמה שם של מרפאה בלחשים ובעשבים ומכל האיזור באו אליה להרפא. הם גרו ב"נחלאות"- שכונת מצוקה משותפת ליוצאי ארצות המזרח- פרסים, כורדים ותימנים, ואולי לכן דבק בה הדימוי שהיא תימניה.בת-שבע מעידה על עצמה שהיתה ילדה בעייתית: מרדנית, לא ממושמעת, ולא עוזרת בעבודת הבית כמו אחיותיה, למגינת ליבם של אביה ואימה. היא עצמה נולדה למשפחה אחרי שבעה תינוקות שנפטרו בלידתם או מיד לאחר מכן ולכן קיבלה את השם – בת-שבע.בבית הספר למדה עשר כיתות ובסיומן התקשתה למצוא עבודה מתאימה. יום אחד הגיעה לביתו של הסופר הישיש ישורון קשת ושם עבדה וגרה שנים אחדות. היא עסקה בעבודות הבית וגם בכתיבה והדפסה של עבודות הסופר ותרגומים שעשה.ישורון זיהה בה יכולות מיוחדות ועודד אותה להמשיך ללמוד והתפתח וסייע לה להתקבל לסמינר הגננות בעיר. יום אחד הגיעה לסמינר חברת הקיבוץ, חוה רצון, בחיפושיה אחר גננת ומנהלת הסמינר אמרה לה: "יש איזו פנינה שספונה בביתו של הסופר ישורון, אם תצליחי להוציאה משם- תרוויחו". חוה אכן שכנעה את בת-שבע שהגיעה לכאן- בחורה צעירה ללא כל נסיון מעשי כגנת- והתחילה לעבוד בקבוצת "דרור", קבוצת הילדים השניה של הקיבוץ. בת-שבע סיפרה שבהתחלה, היתה צריכה ממש להמציא מדמיונה סיפורים ושירים כדי להכנס לעבודה ורק עם הזמן יצאה להשתלמויות והכשרות שהפכו אותה במשך השנים לגננת המיתולגית של כפר מסריק. נדמה שכל ילדי הקיבוץ בשלושים השנים האחרונות עברו תחת ידיה והמושג גננת תמיד הלך עם השם בת-שבע. היא סיפרה שילדי דרור אותם קיבלה בבואה לקיבוץ לימדו אותה יותר משהיא לימדה אותם, הוליכו אותה לטיולים בקיבוץ ובסביבת ולימדו אותה שמות של צמחים, פרחים והיא קלטה ולמדה מהילדים.סיפור משפחתה שלה היה גם הוא מיוחד ושונה. יחד עם בן זוגה בקיבוץ יצחק הדר שעלה מצ'כיה ימרו זוג מעורב שהיה נדיר באותן שנים. נולדו הילדים – הלל, נטע ,נוגה ורון ושנים של נחת התחילו. אלא שאלו לא ארכו זמן רב. מיד לאחר מלחמת ששת הימים והלל עלם צעיר ומבטיח נושא לאישה את דפנה בת הקיבוץ והכל נראה מתאים ומאושר, אך שבוע לאחר החתונה הלל הנופל על משמרתו כצנחן במילואים במוצב צה"ל על הירדן במלחמת ההתשה. האסון הנורא מתחיל נפילה ארוכה ואיומה שמשפיעה על המשפחה כולה.יצחק נקלע למחלה קשה ובת-שבע סועדת אותו לאורך 20 שנה עד שנפטר. כמה שנים אחר כך נזקק רון לניתוח קשה ומסיכון ונשלח לאמריקה עם תחושה שרק נס יציל אותו.הנס מתרחש ושוב נראה שבאים ימים טובים יותר, אך שוב עולה עננה קודרת ושוב צרות ומכאוב- משפחתה של נטע הבת, עוברת אסון עם פציעתו של בעלה בני, בתאונה ומאוחר יותר פרידה כואבת ומחלה ממארת וצער ומוות. הילדים האחרים נוגה ורון בונים משפחות ונולדים נכדים ונכדות נוספים ויש נחת.אך שוב עוברות שנים ונטע גם היא חולה ובת שבע היא המשענת היחידה העומדת מול כל איימי החיים והזמן. נטע מסיימת את חייה אחרי סבל קשה ובת-שבע, שבעת מרורים נשארת לבדה בקיבוץ ומנסה לשרוד ולמצוא טעם לחייה.אחרי סיום פרק הגננות היא מוצאת עצמה במספר מקומות עבודה ,עד שכמו רבים אחרים , לקראת זיקנה היא מצורפת לצוות אריזית ומתמידה שנים רבות בעבודה ובחברותא לבני דורה בשנות חייהם האחרונות.בסוף חייה מגיעה בת-שבע לבית עזר שלנו ושם גם מסתיים סיפורה. למרות מסירות הצוות שאין לה גבול, מחמיר מצבה ומגיע שלב החיים שאינם ראויים להקרא חיים.האהבה והחום בבית עזר אינם מספיקים ודמותה הכואבת והמיוסרת של בת-שבע הופכת לשגרת יומם וחייהם של דיירי הבית וצצות העובדות.האם יש בידנו להציע נחמה? קשה, אך חייבים לנסות לראות את החלקים המוארים שבחיי אדם ולשאוב מהם כוח ואמונה לחיינו שלנו. לרון ונוגה ולבני זוגם, לנכדים ,לנינים ולשאר בני המשפחה שמלווים היום, אמא וסבתא למנוחת עולם- נסו לראות את הטוב והיפה בחייה ותמצאו בהם נחמה- יהי זכרה של בת-שבע- הגננת של כולנו- שמור בחיי כפר מסריק לעולם. אברהם אילת ע"פ דברים בארכיון הקיבוץ
