(23/03/1964 – 11/12/1984)

<< חזרה לאתר הנצחה

הדס קדמינולדה: 23.03.1964נחטפה: 29.11.1984 נמצאה הרוגה: 11.12.1984 (דף  הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי ‘יזכור’, שנערך ע”י משרד הביטחון)ביולי 1983,התגייסה הדס ושירתה בחיל המודיעין. היא עברה כמה קורסים, המשיכה להשתלם בערבית וסיימה קורס מש”קיות. במרס 1984עלתה הדס לדרגת רב”ט, ובנובמבר אותה שנה עלתה לדרגת סמל. ביום29.11.1984    יצאה הדס מבסיסה לכיוון ביתה בכפר מסריק. בדרך, על הכרמל, נעלמו עקבותיה והיא הוכרזה כנעדרת. ביום י”ז בכסלו תשמ”ה (11.12.1984)נמצאה גופתה ביערות הכרמל, ליד קיבוץ בית-אורן. בת-20  שנים היא הייתה במותה.שר הביטחון יצחק רבין כתב עליה למשפחתה: סמל הדס קדמי נתנה את חייה למען מולדתה. היא נרצחה ביערות הכרמל ליד קיבוץ בית-אורן, כשהיתה בדרכה ממקום שירותה לביתה. הדס היתה חיילת למופת, אחראית, מסודרת, מסורה לעבודתה, הפגינה רמה מקצועית גבוהה, עצמאית, רגועה, ישרה ורגישה לצדק חברתי, חברותית, נחלצה לעזרת חברותיה וסייעה להן ככל יכולתה. בחורה מוכשרת ואינטליגנטית, אהובה על כל מי שהכירה.מפקד יחידתה כתב עליה למשפחתה: “ליווינו את הדס ביחידה, מאז גיוסה לצה”ל. לאחר שהשלימה קורס ארוך ומפרך, היא שובצה בתפקיד אחראי בצפון הארץ, ושם התגלה לראשונה הפוטנציאל הטמון בה. הדס הייתה חיילת למופת, גילתה אחריות מקצועית גבוהה ביותר, ויכולת להתמודד בהצלחה רבה במטלות הרבות שהוטלו עליה. מסירותה, מיומנותה ורגישותה לסובב אותה, הפכוה בתוך זמן קצר לדמות מרכזית בין חיילי הבסיס.מעולם לא התלוננה, ותמיד ידעה לקבל על עצמה משימות חדשות, בכובד-ראש ובאחריות בלתי מתפשרת היא בלטה בשאיפתה לצדק חברתי. תרומתה של הדס הייתה מעבר למקובל על-ידי דומים בדרגתה בחיל, ובכך סייעה רבות להצלחת היחידה והחיל”.חברותיה כותבות:אני לא יודעת אם אפשר להכניס באוסף של המשפטים מצבור גדול כזה של תמונות וזכרונות ואמירות- -כי זה בכלל לא בתחום, המילים זה הרבה הרבה מעבר לזה. בסך הכל גדלנו יחד, בית ליד בית. ובאותו בית ילדים, באותה קבוצה- -ואת לפעמים היית מתרגזת על השטויות שלי. ואני על היותך מסודרת מדי לטעמי. אבל אליך היה אפשר תמיד לבוא בכל מצב רוח ותמיד לקבל התייחסות עם חיוך. וכשהיינו כבר חיילות, נפגשות ביום שישי על המדרכה או בחדרים ושואלות מה קורה ומה הולך..שבועיים לפני שקרה מה שקרה נפגשנו בערב, ואת שאלת אותי אם אני לא מפחדת לישון לבד שם בחדרים, כי את מפחדת. ואני עניתי לך בצחוק: “מה כבר יכול לקרות?”!… זהו אחר כך הגורל צחק את הצחוק הפרוע והאכזרי שלו, ואנחנו- בכינו- – וגם הבכי היה מעט מדי.הדסי או פודי (כמו שקראתי לך) אצלי את תמיד חיה ותמיד תחיי, וכשאני עוצמת את העיניים אני נפגשת איתך על המדרכה או בחדרים ושואלת מה נשמע ושתה כוס קפה,…אבל בינתיים אני מתגעגעת אלייך,
גליה משיח.

בשם הצעקה עמדתי והבטתי בך-בטרנינג כחול נושמת וערהואת שוכבת מתחתיכשהאדמה מכסה את פנייך החביבותכל כך מוזרכמו יפיפיה נרדמת עצמת את עיניךואני- הערה – – עמדתי חשבתי..ויותר לא יכולתי,לא יכולתי לנשום את המציאות הזוכשכל נשימה בה חותכת כסכין,לא יכולתי להביט בשמש המאירה כמו תמיד את הכרמל הקר.הבטתי ושוב..וגעגועים עלו ושוב.הריק העוטף … הקור הדוקר הכאב הבוער.זיכרו, בשם הצעקה זיכרוכי רק כך יתכן לא אחרתלעולם לא יחזר העולםולעולם לא ישוב ושוב…כשכל החשוב לא חשובכשכל המלא ריקוהכל רק הלך – – לא ישוב.אנא זכרו בשם הצעקה…בשם השתיקה…בשם… השם.האדם והגוף.הרצון לעוף.אותה צעקה שישנה בשתיקהבשתיקה הזו התמידית.עמדת מולך וחייכתיואת חייכת בכאבוהשלום התמידי עבר בינינו..ביננו כעד שותק.כי מה שנשאר ישאר לעולםגם כשלכל יש טעם דםוגם כשלעולם יש אור שתם ונדם.בשם כל השתיקה בתוכי הזעקההשאר מהדהדת תמידפיד.
אפרת דורון עומדת מול הקבר.הוא כבר לא יצחק יותרהוא כבר לא יגדל יותרהוא כבר לא יחיה יותר,הוא דבר קובע. הוא כבר לא משתנההצורה שלו כבר תשאר אותה צורה.הכל שקט שםואת שוכבת לך בוודוממת ושקטהמלאת חיים, מלאת רוך ואהבה,מלאת חיוכים.אבל את כבר שםובלא להתחשב בגילבמציאות שלנוהדסה.מתגעגעת אליך ואחשוב עליך תמיד.כבר אף פעם לא נהיה מושלמים.תמיד יהיה משהו חסר.

יפעת ד.